השנה אני לא עושה עם עצמי חשבון נפש. אין טעם, את החשבון נפש עם עצמי אני עושה בכל יום ולא רק לפני השינה: כשאני קמה בבוקר, באמצע שיעור, בהפסקה, במקלחת, to hell with it- גם בשירותים, גם כשאני שתויה וגם כשאני רוקדת.

2009 הייתה שנה אחת ארוכה של חשבון נפש, החלטות קשות, פרידות זמניות וכאלה שלא. שנה של נפילה אחת ארוכה ולקראת סופה התפכחות וניסיון לגרור את רגליי הכושלות לעבר המחר.

השנה, יותר מהכל, הרגשתי בודדה, הגעתי למקומות אפלים בתוך עצמי ולאחרונה אף התעורר בי יצר הנקמנות והצמאון לדם(שבבוא היום ישקוט- או ביישום או בהשלמה עם העבר). בכיתי המון. עם עצמי ועם אחרים, לעצמי ולאחרים, בגלל עצמי ובגלל אחרים. השנה רציתי למות. הנה, אני לא מפחדת להגיד את זה בקול רם.

השנה אני לא אאחל לעצמי דברים טובים לשנה החדשה כי התקווה והאמונה שלי הן לא כמו שהיו, אבל הן בשלבי שיקום כמו יתר גופי ונפשי. אני נלחמת בעצמי ויש מערכות שבהן אני מנצחת וכאלה שאני מפסידה, אז אולי אני כן אאחל דבר אחד- לנצח יותר.

השנה אני אסיים שתיים עשרה שנות לימוד ואתחיל שירות צבאי.

כמה דקות אחרי כניסת 2010 אפילו נתתי תוקף להתחלה חדשה של הקשר שלי ושלו.

ודבר אחד ויחיד שאני רוצה השנה הוא להיות בת יותר טובה ויותר מוצלחת, כי אם לא עליי, על מי אמא שלי תשען? השנה אני אתגבר על הבעיה שלי להביע כלפיה רגש ואגיד לה שאני אוהבת אותה. כי אלו המילים היחידות שאני לא יכולה להוציא לידה. השנה אני אבכה לידה. השנה היא תהיה גאה בי יותר משהיא הייתה גאה בי אי פעם.

אולי, אבל רק אולי, השנה אני אשתקם סופית.