אני לא יודעת למה, אבל פתאום הרצון לסיים את הסיפור הזה השתלט עליי, וזה לא שכתיבה חסרה לי, כפי שראיתן עבדתי על משהו חדש גם אם בבלוג הזה הוא לא הצליח.
אני לא יודעת כמה תגובות יהיו לפרק הזה, או שאם בכלל תראו שעידכנתי, אבל אמרתי לכן שאני עוד אסיים את הסיפור, והנה אני מקיימת.
וכמו שאמרתי בתגובות לפרק 46, סיום סיום לא תראו פה, כי זה סיפור על חיים... ואני לא יכולה להמשיך לכתוב על ליאב בת 100, אבל יש פה כמה עניינים לא פתורים, שלא בהכרח יפתרו, אבל מגיע לכן עוד כמה פרקים לפחות.
אני ממש אוהבת את הפרק הבא ואיך שהוא יצא לי, כתבתי אותו מזמן, ואני מקווה שתאהבו!
אוהבת 3>
פרק 47
"וואו מה הקטע הזה שלך?" הוא שאל, לא הבנתי אותו... אני לא מבינה מה הקטע הזה שלו!
"מצטערת שאני לא רוצה לראות אותך מת" אמרתי בטון ציני.
"טוב שלא הגזמת" הוא ניסה להגן על עצמו מההתקפות שלי, כאילו אני מתכוונת להרוג אותו... אני רק מנסה להציל אותו.
"טוב... תמשיך לשתות כמה שבא לך, אבל אל תתקרב אליי שיכור" נכנעתי
"אני לא צריך עוד אמא, תודה אבל אני באמת לא צריך"
"נשמה לא טוב לך תעזוב" התעצבנתי
"וואי מעצבנת! את באמת מעצבנת!" הוא צעק
"וכמו שאמרתי... לא טוב לך..." דיברתי בטון רגוע, עוד אחד מהריבים האלה, כבר אין לי חשק לזה יותר.
"דייי חפרנית" הוא עשה פרצוף עקום, מיד אחר כך הוא בא לנשק אותי, לקחתי צעד אחורה
"כל עוד אתה שיכור אתה לא מקבל ממני כלום" אמרתי בפרצוף אטום והסתובבתי משם, הילדים כבר התחילו להיכנס, והתור היה קצר, אצל הבנים הוא היה ארוך, אבל בגלל שבן יחצן אז הוא הכניס את אסף, סער ועוד איזה ילד ראשונים.
נכנסתי פנימה לתוך הרחבה של הרשימות.
"אצל מי את רשומה?" שאלה אותי ילדה עם תסרוקת פנקיסטית כזאת ומלא איפור.
"בן כרמלי" הסתכלתי עליה, היא בשכבה מעליי.
היא הייתה השבוע בטקס הזה שעשינו בבית הספר, הקריאה כמה דברים... איזה שבוע מטומטם זה היה, ומשעמם..
"איך קוראים לך?" היא שאלה
"ליאב אורן" אמרתי, היא מחקה את השם שלי מהרשימה והביאה לי כרטיס.
עמדתי בתור לבד, לא יודעת מה קרה לאוראל טל ועמית... כנראה הן בפנים, אני ממש מפחדת להיות פה לבד.
בסופו של דבר נכנסתי פנימה, המוזיקה הייתה כ"כ חזקה עד שלא יכולתי לשמוע כלום, ממש כלום, הייתה לי קצת סחרחורת, וידעתי שעכשיו אני לא יכולה ללכת לאסף, כי אני מנסה להתחמק ממנו.
נימאס לי שהוא שותה, נימאס לי שהוא שיכור, נימאס לי כבר.
"איפה אוראל?" בן פתאום התפרץ מול הפנים שלי, "בטח בכניסה" עניתי עם מבט מבולבל מעט, הוא רץ חזרה החוצה.
הלכתי לשבת על הבר, אין שם כלום כמובן... זה כמו עוד ספסל.
אפשר לראות את כל הרחבה, ועדיין... אני לא מוצאת אף אחד.
פחדתי, שאני כאן לבד... עם חולצה עם טיפה מחשוף... על הבר... יותר מדיי מזכיר לי סיטואציה לא כ"כ רחוקה...
"אני לא משאיר אותך פה לבד" אסף אמר, ריח חריף של אלכוהול מילא את חלל האף שלי, וזו לא שיש לי בעיה עם אלכוהול... יש לי בעיה עם אסף.
"אתה יכול לשמור עליי מרחוק אם בא לך, אני לא מתכוונת להתקרב אליך כשאתה שיכור" אמרתי בתוקף.
"אנחנו כבר ארבעה חודשים יחד ורק עכשיו מפריע לך שאני שותה" הוא אמר
"כי רק עכשיו התחלת לשתות ככה... אתה אף פעם לא משתכר, אבל בזמן האחרון... זה המצב היחידי שבו אני רואה אותך" ניסיתי לדבר חזק יותר מהמוזיקה, אבל לפי ההבעה שלו הוא הבין, גם אם צעקתי לו באוזן.
"את לא יודעת למה אני עושה את זה, וזו זכותי, ואני לא צריך חברה שתשב לי על הוריד" הוא אמנם צעק בגלל המוזיקה, אבל ידעתי שהוא צועק גם מעצבים...
"אז אולי תגיד לי למה אתה עושה את זה?" אמרתי, מסתכלת על העיניים העייפות שלו... אני לא יודעת אם לרחם עליו או להרוג אותו... ומה שהכי מעצבן זה שהוא לא מספר לי כלום כבר.
"לא עכשיו ובטח שלא פה" הוא הסתכל כועס
"עזוב אותי עכשיו אין לי כוח לריבים האלה" אמרתי בשקט, אני מניחה שהוא קרא את השפתיים שלי או הבין מזה שסובבתי את הראש שאני רוצה שהוא ילך כי הוא הסתובב והלך משם לכיוון בן, שישב עם אוראל.
תוך 2 דקות הוא עבר מקום, לאיזו פינה על אחת הספות, יושב ומסתכל עליי במבט כועס.
"בואי יש שירים טובים ברוק ישראלי" עמית באה ואמרה לי.
"עזבי אין לי חשק לרקוד עכשיו..." התבאסתי בגללו...
"וואי נו למה שילמת 40 שקל כדי לשבת? בואי כבר!" היא משכה אותי, באתי איתה בלית ברירה.
במעבר לחדר השני חלפתי על פניו של אסף בלי להסתכל עליו, הוא גם ככה לא יזכור את זה מחר.
התחלנו לרקוד, אני טל ועמית.
אני שונאת את החדר הזה... לא בגלל המוזיקה, אלא בגלל הצפיפות והעשן... אי אפשר לנשום פה.
"כמה ערסים" צחקתי
"ערסים לא כאלה גרועים מאמי..." טל אמרה
"יצאתי עם אחד כזה והוא עשה לי טראומה לכל החיים" נזכרתי בשלומי... קצת מצחיק להיזכר בו לאור הסיטואציות.
"באמת? את? עם ערס? בפתח תקווה הא?" עמית שאלה
"כן... הו שיר טוב!" צעקתי כדי להחליף נושא ברגע שהחליפו שיר, לא רציתי להיזכר בו בכלל...
רקדנו בחדר הזה איזו חצי שעה... כבר שכחתי מאסף לגמרי, פשוט נהניתי מכל השירים.
פתאום קלטתי שטל מסתכלת מעליי, במבט נגעל, אחרי שנייה הרגשתי משהו מאחורי.
"מה אתה עושה?!" דחפתי אותו
"תירגעי כלבה" הוא צעק, זה היה איזה ערס, מהאלה שרוקדים מאחורי כל בת שהם רואים בתקווה שמישהי תיתן להן, אבל ממש יכולתי להרגיש... איכס.
"אני לא נשארת פה" אמרתי בעצבנות, הרגשתי דוחה, הרגשתי ששוב נוגעים בי.
הכל כ"כ הזכיר... מצחיק כמה שזה הזכיר לי את אותו לילה. פחדתי שיהיו לי שוב את התקפי החרדה האלה...
לא רציתי ללכת הביתה, לא לבד... אז החלטתי לשבת על הספות איפה שאסף, אבל רחוק ממנו.
התיישבתי שם, הרגשתי את המבט הזועף שכבש את הפנים שלי, ניסיתי להרפות את השרירים ולהירגע, אבל ההרגשה של הפרצוף תחת שהיה לי לא ירדה מהפנים שלי.
באיזשהו שלב, כל הספה התחילה להתמלא זוגות מתחרמנים, הרגשתי ממש לא בנוח, אז הלכתי לשבת במקום הכי מבודד... בקומה השנייה של החדר, שהיא כמו מרפסת כזו, אבל יש שם חלק חשוך שאפחד לא הולך אליו.
עליתי למעלה, הלכתי לכיוון החלק החשוך ההוא עם הספה, ואז ראיתי ש... יופי... עוד זוג מתחרמן.
הסתובבתי, פתאום קלטתי מולי במרחק של סנטימטר גוף, נרתעתי אחורה.
"מצטער אם הבהלתי אותך" הוא אמר לי באוזן.
"וואי אל תחפור אסף... אין לי כוח לזה עכשיו" התעצבנתי והשארתי אותו מאחור, בגלל שכל החלק הזה עשוי ממתכת מרעישה כזו, אז יכולתי להרגיש שהוא הולך אחריי, גם יורד אחריי במדרגות.
כשהגעתי למדרגה האחרונה הוא תפס אותי בכתפיים והשעין אותי בעדינות אחורה, ואז אמר לי באוזן "נימאס לי כל פעם לריב איתך, בואי פשוט נהנה עכשיו ונשאיר את זה לאחר כך".
בגלל שבאמת לא רציתי ללכת הביתה, וגם לא לשבת לבד, אז הסכמתי.
"טוב אבל אתה חייב לי דיבור..." הגענו לפשרה.
הוא חייך אליי, אחר כך משך אותי לכיוון החדר רוק ישראלי, עמדתי כמו עץ במקום.
"מה יש?" הוא שאל
"לא הולכת לשם... יותר מדיי ערסים"
"קרה משהו?" הוא שאל, הוא מכיר טוב את ההבעות שלי...
"סתם איזה ערס שנדבק אליי מאחורה... כל הערב הזה מזכיר לי את אותו יום, לא נוח לי שם" התלוננתי כמו ילדה קטנה, אני שונאת להרגיש ילדה קטנה.
"אז רוצה לשבת על הבר עד שיהיה פה איזה שיר טוב שהוא לא רק צרחות?" הוא צחק
"אוקי" חייכתי, אני מניחה שעכשיו אחרי איזו שעה ההשפעה של האלכוהול ירדה, הוא גם לא מסריח.
התיישבתי על הבר, פתחתי קצת רגליים כדי שהוא יוכל להתקרב.
הוא התקרב אליי וצחק, תפסתי לו את הפנים, הוא החזיק אותי בגב התחתון ופשוט נישק אותי כמו שהייתי צריכה עכשיו.
איזה עשר דקות ישבנו ככה, מתנשקים לנו בכיף, מחויכים, באיזשהו שלב קצת נהיה משעמם והיה שיר חמוד, אז גררתי אותו לרקוד.
הוא כמובן, כמיטב המסורת של הבנים, עשה כאילו הוא מנגן בגיטרה (אני שונאת שעושים את זה), אני צחקתי ורקדתי, ואז הוא פשוט תפס אותי וסובב אותי צמוד אליו! ועשה כאילו הוא פורט, ושם את היד שלי בצורה כזו שזה נראה כאילו אני מחזיקה את הצוואר, וזה היה כ"כ מצחיק!
כולם הסתכלנו עלינו, היו את המטאליסטים המצחיקים האלה שהתחילו להשתחוות ואני רק צחקתי.
אחרי איזו חצי שעה של ריקודים, שבה גם בן הצטרף עם אוראל (?), החלטתי שאני עייפה מדיי בשביל ריקודים לחצי שעה הקרובה.
"בא לי סיגריה" לחשתי לאסף באוזן
"אני לא אוהב שאת מעשנת" הוא עשה פרצוף
"ואני לא אוהבת שאתה שותה... נו דיי מה איכפת לך? אתה יודע שאני כבר לא מעשנת כמו אז, פעם ב גם לי מותר!" עשיתי לו פרצוף מתעצבן, הוא הסתכל קצת כועס אבל נכנע, הוא הביא לי סיגריה והדלקתי אותה.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה מזה 3 חודשים שנגעתי בסיגריה, שכחתי כבר כמה זה טוב!
"מה הקטע של אוראל ובן? הם כל היום יחד"
"נראה לי שהם יחד... אבל אני לא בטוח, יש בניהם איזה קטע"
"מוזר... היא לא סיפרה לי כלום"
"כאילו מה אני אגיד לך איזה חברות טובות אתן..." הוא גלגל עיניים, מה שדיי העליב אותי.
"מה זאת אומרת?" שאלתי מופתעת קצת
"לא חסר לך הקטע הזה שאין לך חברות טובות? כאילו.. את לא בדיוק מספרת להן דברים, לא מזמינה אותן... "כשמשעמם לך את חברה שלהן"
וואו! ישירות מישהו!
"דבר ראשון זה לא כזה חסר לי, דבר שני אם הן כ"כ היו רוצות הן גם היו מנסות להתחבר אליי יותר, ובכלל יש לי חברות הכי טובות מפתח תקווה שהן כמו אחיות שלי ואנחנו מדברות כמעט כל יום, ויש לי אותך ואת סער, ואת אור לפעמים... זה מספיק לי בינתיים, לא צריכה עוד"
"טוב... אבל אל תתפלאי שהן לא מספרות לך כאלה דברים..."
"טוב ממש לא בא לי להישאר פה, בוא נחתוך הביתה שלך או משהו" הצעתי
"רק שתיים" הוא התלונן
"כן אבל אין לי כוח... טוב מה שבא לך" נכנעתי
"טוב בואי" הוא צחק
אסף הלך לומר לבן שאנחנו הולכים ואני הלכתי לומר לטל ועמית.
כשחזרתי אסף בא אליי "תקשיבי... אולי נישאר עוד?" הוא הסתכל עליי בעיניים המתחננות שלו, אבל ממש לא רציתי להישאר...
"טוב..." אוף
"את רוצה ללכת הביתה?" בן פתאום קפץ לנו לשיחה
"כן" הסתכלתי עליו כמו מושיע
"אני גם נראה לי חותך משעמם פה" הוא צחק
"הו מעולה תחזרי עם בן! אם אין לך בעיה, אם כן אני אחזור איתך" אסף נראה לי לא הרגיש נוח לתקוע אותי לבד. הייתי מופתעת, מאז התקרית שלי ושל בן, אסף מפחד שאני בכלל אומר לו שלום... השפעת האלכוהול כנראה לא עברה.
"אוקי" חייכתי אל בן, אסף נתן לי נשיקה ולחש לי לילה טוב באוזן, בן ואני יצאנו החוצה והלכנו לתפוס מונית.
"תגידי את חושבת שהוא כבר יצא מהדיכאון הזה שסיפרת לי עליו?" בן שאל
"לא... הוא פשוט לא מדבר על זה" התבאסתי
"זה באמת כבר נמשך יותר מדיי... הוא הגזים עם השתייה" הוא אמר מניד את ראשו לשלילה, כאילו חושב לעצמו 'איזה אידיוט'.
"אני לא מצליחה לגרום לו להפסיק, כל פעם שאנחנו בים או משהו הוא שותה, כשיוצאים הוא משתכר... נימאס לי להטיף לו, אני מפחדת שהוא יתעצבן עליי" בדיוק כשסיימתי את המשפט עצרה מונית.
נכנסנו אני ובן, הנהג נראה צעיר יחסית, לקח אותנו ב5 שקל כל אחד, הבאתי לו את הכסף.
בנסיעה בן לא דיבר איתי, אחרי 10 דקות כבר היינו בספסל ליד הבית שלי שקרוב גם לבית של בן.
מה שאני אוהבת בספסל הזה, שהוא בין 2 עצים כאלה, ומאחורה יש רחבה קטנה עם דשא וגדר מאחוריה, זה איזור ממש אינטימי כזה, אנשים לא עוברים וממש רואים משהו.
"מצטער לא רציתי לדבר ליד הנהג הזה הוא מעצבן אותי" בן צחק
"מאיפה אתה מכיר אותו?" שאלתי
"הוא מסיע אותנו לפעמים, מתערב בכל דבר... טוב בכל מקרה, לגבי מה שאמרת... אם הוא רוצה להתעצבן שיתעצבן, כאילו אני לא אומר לך מה לעשות אבל נראה לי שאת דיי היחידה שיכולה להוציא אותו מזה" הוא אמר עם פנים של קדוש, ממש חבר מקסים, התיישבנו על הספסל כי הבנו שנינו שזו תהיה שיחה.
"מה איתך? אתה חבר הכי טוב שלו, הוא יקשיב לך יותר ממני" אמרתי
"שיעשה מה שבא לו, לא רוצה להתערב לו אם הוא מתנהג כמו מפגר"
"וואו אתה ממש חרא של חבר" התפרצתי
"אני חרא של חבר?" הוא גיחך במין צחוק מזלזל "מה את כבר יודעת? את חברה שלו את שומעת רק את הצד שלו!" הוא התעצבן והרים מעט את הקול.
"סליחה" אמרתי בקול קצת מלגלג "בוא נשמע את הצד שלך"
"את חושבת שלי אין תקופות כאלה? יש לי יותר ממנו, אבל הבנאדם עסוק בתחת של עצמו ובדיכאונות שלו בשביל לנסות פעם להקשיב לי, נימאס לעזור לו כל פעם, ותאכלס אני אומר לך, כשאני אלך לצבא אני לא רואה את עצמי עדיין בקשר כזה טוב איתו ועם סער, הם מסוג החברים ששמים עליך זין כשאתה צריך אותם והם רק בשביל להעביר את הזמן, ותאמיני לי שקשה לי לומר את זה על חברים שלי מהגן" הוא אמר בעצבנות.
"אבל... שניהם ממש עוזרים לי כשאני צריכה אותם, אולי אתה ככה מרגיש אבל זה לא נראה לי מה שבאמת קורה" לא הבנתי כ"כ, זה מוזר כי דווקא אסף וסער הם יותר קרובים אליי מכל בת פה, הם כמו ספיר ורונית בשבילי, הם כמו שאור היה... ולשמוע אותו אומר את זה היה יותר ממוזר, זה היה לא הגיוני.
"כי את בת..." הוא גלגל עיניים
"נו ומה קשור?"
"כי ידידות של בן ובת היא שונה מידידות של בן עם בן, זה לא אותו דבר ואת יודעת את זה"
פתאום הבנתי על מה הוא מדבר, וככל שחשבתי על זה יותר הבנתי למה הוא ואסף מרגישים כ"כ לבד... סער נגיד בחיים לא ירגיש לבד כי הוא הומו אז הוא אוטומטית מוקף ידידות, אבל אסף? יש לו רק אותי... ובן? מי יש לבן?
"אני... אני מבינה אותך" הסתכלתי עליו
"אני לא רוצה שתרחמי עליי או משהו" הוא צחק
"אני לא מרחמת עליך אני באמת מבינה אותך"
"את? טוב שאת לא הילדה עם הכי הרבה קשרים שאני מכיר! רק באת לפה וכולם חברים שלך" הוא צחק שוב, זה הזכיר לי מה שאסף אמר לי, למה הוא שנא אותי בהתחלה...
"אולי זה נראה ככה אבל אני אומרת לך תאכלס, החברים הכי טובים שלי פה זה אסף וסער, הבנות ממש מקסימות אבל אני לא מצליחה להתחבר אליהן יותר מדיי... וקשה להחזיק בחברים שלי מפתח תקווה, כאילו... אני מכירה אולי הרבה אנשים אבל אלה שאני באמת בקשר איתם יש אולי 6 בהגזמה כאילו" צחקתי מן צחוק ציני... לא רואה את עצמי כבודדה, אני רואה את עצמי בתוך גרעין זה יותר טוב.
"וואו לא הייתי מאמין עלייך... אני מכיר אותך כאחת שמתחברת בשנייה"
"אתה כנראה לא מכיר אותי ממש טוב" חייכתי, לא רציתי שזה יצא כעוקצנות
"כנראה... אז ספרי לי, מיהי ליאב אורן?" הוא אמר בקול משעשע
"ילדה דרמתית מדיי עם בעיות קשות" צחקתי
"כן יש משהו בדרמתית" הוא גלגל עיניים, נתתי לו כאפת שטות והוא צחק.
"לא ברצינות אבל, בעיות קשות? זה שאת דרמתית אני יודע" הוא אמר ברצינות הפעם.
"סיפור ארוך, אולי יום אחד אני אספר לך" התייאשתי מהמחשבה שאני אצטרך לחזור על הכל שוב, על הניסיון להחזיק את המחנק בפנים. אבל משהו בפנים שלו לא היו מסופקים, כאילו הוא לא יעזוב אותי עד שהוא לא ידע מה עבר עליי.
הוא הסתכל עליי, נראה מהורהר.
"יש לי משהו על הפנים?" שאלתי במבוכה, הוא מיד יצא מהחלומות בהקיץ
"לא, לא, אני סתם הרהרתי"
"תספר לי על מה?" שאלתי בקול חשדני
"סיפור ארוך, אולי יום אחד אני אספר לך" הוא חזר על הדברים שלי בעוקצנות, פתאום נראה שיש יותר בילד הזה משנראה לעין.
לא יודעת, כנראה כשאתה מוקף כ"כ הרבה אנשים שמרוכזים רק בעצמם, מתישהו בדרך אתה הופך גם לאחד כזה ולא שם לב לצרות של אף אחד מלבד שלך, לא שמתי לב לבן כל הזמן... לא לבן באמת.
"מה תעשי עם אסף?" הקול שלו ניפץ איזשהו שקט ואולי קצת מתח שנוצר.
"אני לא יודעת... נימאס לי כבר מזה, הוא לא מבין כמה רע זה עושה לי לראות אותו ככה... אין לי מה לעשות עם זה, זה החלק הכי מתסכל"
"ו... את לא חושבת להיפרד ממנו או משהו נכון?" הוא אמר בחשש ענק, כאילו אני הולכת להרוג אותו על המשפט הזה, זה טיפה הבהיל אותי שאני יוצרת בו רושם כאילו אני עומדת לצאת עליו.
"לא, כאילו אני לא אגיד לך שלא שקלתי את זה... תאכלס, אנחנו בקושי נפגשים כבר, אנחנו בקושי יחד... הוא כבר לא כזה איתי בבית ספר..."
"ואת אוהבת אותו?" הוא שאל שוב בהיסוס
"ברור! איך אתה יכול לשאול את זה?" הסתכלתי עליו מנסה להבין, הוא קצת היה מבוהל מהתגובה שלי.
"אל תביני לא נכון... אני שואל כי אם נגיד היית עונה שלא אז זה היה משנה את הכל, רק רציתי לדעת" הוא הגן על עצמו
"אבל נראה לי שירד לו ממני... כאילו, אני חושבת שהוא כבר לא אוהב אותי כמו פעם, אולי רק כי זה רגיל לו ככה" הרהרתי ופחדתי מהמחשבה הזאת... אם רק הייתי יכולה לתאר, לתאר חצי ממה שאני מרגישה אליו... לא המציאו את המילים בשביל לתאר כזה דבר.
היום שלי בנוי מהיחס שלו אליי, אם הוא מתייחס אליי זה יום מדהים, אם לא אז זה חרא יום.
"דיברת איתו על זה?" הוא שאל
"לא, ואני גם לא אדבר... אם יש משהו שאני לא אעשה זה להילחם על זה שיאהבו אותי... זו כבר לא אני" אמרתי בביטחון.
"ואת מרגישה טוב בקשר הזה?" הוא שוב שאל
"את האמת?... כבר לא כמו שהרגשתי פעם, לפעמים הקשר הזה הוא הדבר הכי נורא שיש" עניתי
"מה זאת אומרת?" הוא הסתכל מבולבל
"נגיד הריבים שלנו... יש כ"כ הרבה, וזה עושה לי רע" הסברתי את עצמי, ספק לו ספק לעצמי.
"את צריכה מישהו שיעשה לך טוב" הוא אמר, אחר כך הסתובב עם כל הגוף לכיווני, נראה יותר שקוע בשיחה.
"הוא עושה לי טוב, אני פשוט לא מבינה מה עובר עליו בזמן האחרון" התבאסתי "רגע... בכלל, מה איתך?!" קפצתי פתאום.
"מה איתי?" הוא היה מבולבל
"מה ראיתי אותך ואת אוראל ככה?!" חייכתי
"סתם לא רציני" הוא היה נבוך
"נו!" האצתי בו
"סתם, היה איזשהו קטע אבל זה לא רציני"
"למה לא?" שאלתי
"כי אני לא רוצה אותה, זה סתם סטוץ" הוא אמר
"והיא... יודעת את זה?" שאלתי עם מבט מאשים
"כן... מהתחלה הבהרתי לה שזה כדי לשכוח מישהי"
"מותר לי לשאול את מי?" היססתי
"כן אבל אני לא אענה לך" הוא הוציא לי לשון
"רשע" הסתכלתי עליו במבט כועס אבל לא רציני.
דיברנו עוד איזה חמש דקות עד שבסופו של דבר התייאשנו, השיחה הזאת לא הובילה לכלום, כל אחד מאיתנו פחד לחשוף את עצמו, וזה היה ממש מוזר.
מה שכן יצא מהשיחה הזאת, זו ידידות טובה יותר עם בן, ופרויקט חדש בשבילי לגלות מיהו באמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Story