את הפרק הזה כתבתי לפני יותר משבוע אבל כשחושבים על זה... הוא ממש מתאים לי לאתמול...
מקווה שתאהבו, ואגב, שבוע מונה 7 ימים, כל 7 ימים יהיה פרק, אז בלי שאלות מיותרות ומציקות :)
פרק 49
"מה את עושה?" הוא שאל כשהרמתי את הבקבוק מהרצפה ומזגתי לי חצי כוס.
"אני צריכה את זה" עניתי, התעלמתי מהעובדה שהוא מבקר אותי כשהוא מחזיק ביד את הכוס השנייה שלו.
"אין לי כוח להתווכח איתך אפילו" הוא הלך, החזקתי ביד את הכוס, חצי וודקה חצי XL, היססתי שנייה, אבל למי איכפת, אני חייבת לברוח מכל זה... מאסף, מההורים של אורית, מהמשפחה שלי, מההקאות, מהחברים... אין לי חשק לכלום, רק לברוח.
אחרי שעה וכמעט חמש כוסות, כבר התחלתי להתנדנד, הכל הסתובב מסביבי כמו איזה סרט פסיכודלי מטורף, אנשים צחקו, אנשים היו שפוכים... אבל אני עדיין זכרתי, הכל זכרתי, כל מה שקרה היום... אני רוצה עוד כוס.
"למה את שותה ככה?" עכשיו האבא השלישי שלי שאל, הפעם זה היה בן.
"ככה" עניתי בקצרה ומזגתי עוד כוס, "קרה משהו?", מה הוא דואג פתאום?
"לא" אמרתי ושתיתי בכמה שלוקים את הכוס, נקייה. הפרצוף שלי התעוות לכמה שניות, טעם מר וחריף הציף את הפה, והרגשתי שהגרון שלי בוער!
"מטומטמת" הוא אמר בשקט, התעלמתי ממנו, בצעדים כושלים הלכתי לשבת על אחת המדרגות שבכניסה הצדדית לקופת החולים, הכל הסתחרר לי, ולאט לאט כבר לא זכרתי... כלום.
"את בוכה?" שמעתי קול עמום לידי, זה היה קול של בן, הנחתי שזה אסף.
"מה יש לך?" הוא שאל והרים את הראש שלי מהרצפה, הוא השעין אותי עליו... כן זה אסף.
"כדורים" אמרתי בשניית אוויר שהצלחתי לחלץ מתוך הבכי, "הם רוצים... כדורים" הצלחתי לשחרר משפט.
"מי רוצה?" הוא היה מבולבל, גם הוא שיכור שוב.
"אני לא רוצה!" בכיתי חזק, אסף לא ענה... "מה אתה עושה?" שמעתי קול אחר של בן מעלינו, כאב לי מדיי להזיז את הראש.
"היא בכתה... קח אותה הביתה" אסף אמר, שמעתי עוד כמה דיבורים, לא הייתי מספיק מרוכזת כדי לקלוט משהו מהם, רק שאחרי כמה שניות מישהו עזר לי ללכת בלי ליפול, ממש גרר אותי, וכבר היינו רחוקים מכולם.
"מטומטמת" הקול אמר
"בן" לחשתי, ולפני שהצלחתי להוציא עוד מילה הוא עצר אותי, "בן?" הוא שאל, הרמתי את הראש כדי לראות מי הולך לידי, וזה היה... אסף.
"מה... רגע" לא הצלחתי לחשוב בכלל
"חשבת שאני בן?" הוא שאל מבולבל.
"כן... אתה ישבת איתי מקודם שבכיתי, ואז בן עזר לי לקום אז..." התבלבלתי לגמרי...
"את רצינית? זה היה בן שישב איתך, לא שמעת שצעקתי עליו שלא יחבק אותך?" מה?
"את ממש שיכורה" הוא אמר
"לא... לא לגמרי... רגע, אז..." פתאום קלטתי את הטעות.
"פאק!" אמרתי
"מה קרה?" הוא היה המום, מרוב לחץ, עייפות ואלכוהול התיישבתי, או יותר נכון התעלפתי על המדרכה, אסף השעין אותי עליו, ראיתי שגם הוא לא ממש יציב.
"חשבתי שהוא אתה, והתחלתי לבכות" התחלתי, "בכיתי" הרגשתי מטומטמת, ניסיתי לנשום באיטיות יותר, ניסיתי לדבר בלי הקושי הזה שהאלכוהול יצר.
"מה יש?" הוא ניסה לשאול רגוע, אבל הוא קצת נלחץ מהתגובה שלי
"אמרתי לו משהו על כדורים, שאני לא רוצה לקחת כדורים! כי חשבתי שזה אתה ו-"
"אל תדאגי, אני אדבר איתו, אמרת לו כדורים למה?" הוא שאל רגוע יותר
"לא יודעת, לא זוכרת" אמרתי
"אני אדבר איתו מחר אל תדאגי" אחרי המשפט הזה רק שמתי לב כמה הקול שלו קר.
"שתית?" שאלתי
"כן" הוא ענה, בלי תירוצים הפעם
"אתה שיכור?" שאלתי, אם הייתי פיכחת לא הייתי שואלת את זה, אם הוא הצליח לגרור אותי כנראה שהוא לא.
"לא" הוא נעמד ועזר לי לקום, כאילו הוא לא רצה בכלל להיות איתי, לקצר את הזמן
"אני לא יכולה ללכת ככה הביתה" אמרתי, כבר היינו ליד הפארק.
"אני לוקח אותך אליי" הוא אמר, "אני אשלח לאבא שלך הודעה מאצלך שאת אצל טל או משהו"
אחרי דקה בערך היינו כבר אצלו, הוא לקח שתי כוסות מים ושם על השולחן אצלו בחדר, הוא עזר לי לשתות אחת ואז שם אותי על המיטה.
"אני עם ג'ינס" לא היה לי נוח בו כשעמדתי, בטח לא כשאני אלך לישון.
"רוצה ללכת להחליף בגדים?" הוא שאל, מוציא מהארון שלו מכנס טרנינג גדול
"אין לי כוח לזוז" התלוננתי...
"את רוצה שאני אעזור לך? אני לא אסתכל, מבטיח" הוא אמר, נשמע כאילו הוא התרכך יותר.
היססתי, פחדתי... ידעתי שבאיזשהו שלב היחסים איתו יגיעו לרמה כזו, לא לסקס, אבל למשהו קצת יותר אינטימי מנשיקות... בכל זאת, חוץ מנשיקות לא עשינו כלום, אני לא נותנת לו לנגוע בי, ואנחנו כבר כמעט חצי שנה יחד... הכי רחוק שהגענו זה לישון יחד.
"אוקי" אמרתי אחרי כמה שניות של היסוס, אם לא הייתי שיכורה בטוח הייתי אומרת לו לא, אבל אני עייפה מדיי, ואני גם דיי סומכת עליו... מלחיץ אותי שאני סומכת עליו.
הידיים שלו לא נגעו בי בכלל, כל התנועות שלו היו מהוססות, איטיות, עדינות... וכשהוא הלביש לי את המכנס שלו... הוא היה כל הזמן הזה עם עיניים עצומות, הוא כמעט לא נגע בי, וכשהוא כן, הוא מיד נבהל... הוא היה עדין... אני מעריכה אותו על זה, על היכולת שלו להתחשב בי כל כך.
"זהו?" הוא שאל
"כן" צחקתי מעט, הוא פתח עיניים וחייך
"תודה" הסתכלתי לו בעיניים ולא האמנתי, גם כשהוא נכנס למיטה, לידי, הוא שמר על מרחק כזה... ובדרך כלל אנחנו לא שומרים על מרחק, אמנם המצב הכי אינטימי שהיינו בו עד היום זה כפיות, וגם זה, דיי רחוקים אחד מהשני (בלי להרגיש איברים מסוימים), זה אף פעם לא היה ככה רחוק.
"זה בסדר, אני לא נושכת" צחקתי, זה כאב לי בראש.
"אל תתני לי לראות אותך ככה שוב, זה היה מגעיל, איך שבכית... איך שנמרחת על בן כאילו את בובת סמרטוטים... אני שונא שאת שותה" הופתעתי מהחוצפה!
"נשמע מוכר" אמרתי בקרירות
"כן רק שאני לא מנסה להתאבד כשאני שיכור, ולא בוכה ככה" הוא אמר באותה קרירות כמו מקודם.
"אני מפחדת שיום אחד אתה כן"
"אני לא"
"לך תדע" ניסיתי להתווכח איתו
"מה זה היה הקטע עם הכדורים? על מה דיברת?" הוא שאל כדי לשנות נושא
"אורית ואבא... הם דיברו איתי אחרי שהלכת... לא אמרו כלום על מה שקרה בארוחה... רק אמרו שהם דיברו עם הפסיכולוגית, והם רוצים שאני אקח את הכדורים... זה נגד דיכאון וחרדות"
"ומה איתך, את רוצה?" הוא שאל, מרותק לעיניים שלי ואני לשלו
"לא... אני מפחדת" אמרתי וצמרמורת קלה עברה בי
"ממה?" הוא נראה מבולבל
"שאני אתמכר... שזה רק יהרוס, ראיתי פעם סרט על כמה ילדים שהתאבדו או פגעו בעצמם אחרי שהם לקחו את הכדורים האלה, אני לא רוצה את זה... נימאס לי שכולם מסתכלים עליי מוזר"
"אז אל תיקחי" רואים שהוא לא מבין את המצב
"מותר להם בעיקרון להכריח אותי, בגלל כל מה שהיה אז... אל תשכח שאני עדיין מוגדרת כחולה נפשית" צחקתי, אבל הוא לא צחק אחרי, הפנים שלו נשארו רציניות
"ואם תרגישי שזה עושה לך רע, את לא יכולה להפסיק?" הוא שאל
"בעיקרון אני תמיד יכולה להפסיק, השאלה מה זה יעשה... צריך להפסיק בהדרגה, ואולי הגוף שלי יתרגל לתרופות כל כך שזה יפגע בו אם אני אפסיק"
"וההורים שלך לא מבינים את זה? הסברת להם את זה?"
"כן... הם אמרו שהם עוד יתייעצו על זה עם עוד מומחים, אבל הם גם אמרו שהפסיכולוגית אמרה שאני צריכה את זה, ואל תשכח שלפסיכולוגית סיפרתי על כל ההתקפי חרדה והסיוטים, היא יודעת על כל מה שקורה לי, ואני כן סובלת מחרדות ודיכאונות לפעמים" הסברתי, למרות שאני יודעת שאני צריכה את זה, הסיכון בזה גדול לי מדיי... לא רוצה, לא רוצה להיות כל הזמן הכבשה השחורה של המשפחה, או של החבורה... להיות המסתורית הזאת, שמסתירה מלא דברים מתחת לשטיח... לא רוצה.
"אני איתך בכל מה שתחליטי כן?" הוא ליטף לי את הלחי, התקרבתי אליו קצת ושמתי לו יד על הגב. אחרי כמה דקות ההשפעה של האלכוהול קטנה, זה כבר לא כזה כאב לזוז... ובכל זאת לא שתיתי כל כך הרבה.
"אני אוהבת אותך" אמרתי לו, ואז נישקתי אותו, לא היה לי איכפת שהיה לי קשה לזוז, ההפך, אפילו התרוממתי מעליו, ובהתלהבות מטורפת נישקתי אותו, כאילו הפה שלו זה איזו סוכרייה או משהו, יורדת אל הצוואר, כי אני יודעת כמה זה מטריף אותו.
"את נראה לי שיכורה מדיי" הוא צחק
"למי איכפת" אמרתי וחזרתי לעיסוקים שלי על הצוואר שלו, הוא צחק ותפס אותי, אחר כך סובב אותי למצב שעכשיו זה היה הוא מעליי, הידיים שלי רצו בהתלהבות מטורפת אל הגב שלו, מרימות את החולצה האפורה שלו, כאילו היא הייתה עטיפה של איזו מתנה יקרה, כמו ילדה קטנה הייתי.
"מה את עושה?" הוא שאל מופתע, אבל לא עניתי, והורדתי לו את החולצה, הוא נעצר לגמרי עכשיו, מסתכל עליי מבולבל.
"אני אוהבת שאתה בלי חולצה, אל תדאג לא שתיתי מספיק בשביל זה" צחקתי, והוא נרגע, מנשק לי את הצוואר, תופס פיקוד על המשימה.
"איזה צמרמורות" הוא צחק
"זה מדגדג! רק אל תשאיר לי היקי או משהו כן? אל תשכח שיש בראשון בית ספר ואני לא יכולה לבוא עם צעיף"
"למה יש לך את הצעיפי בד הצבעוניים האלה, שימי אחד ותני להנות" הוא צחק ולא הקשיב לי, אבל נהניתי מזה.
אחרי כמה שניות מצאתי את עצמי בתנוחה כזו, שאני מעליו, והידיים שלי גיששו קצת למטה... קצת יותר מדיי למטה, וככה, שקצת עברתי לו את הטבור, הוא תפס לי את היד, הפסיק אותי והשכיב אותי חזרה, כאילו הוא מרסן איזו חולה בבית משוגעים.
"אני מצטערת התלהבתי" הרגשתי מטומטמת!
"זה בסדר, זה האלכוהול לא את" הוא צחק
"אני מטומטמת, מצטערת!" הרגשתי את הלחיים שלי בוערות
"את לא היית עושה את זה אם היית פיקחת, אז זה בסדר, יש לך מזל שאני לא שיכור אחרת לכי תדעי איפה היינו עכשיו" הוא צחק, אבל זה לא הצחיק אותי.
הסתובבתי לצד שני, והוא נתן לי נשיקה על הראש ולחש לי לילה טוב, חזרנו לשני הצדדים של המיטה, רחוקים אחד מהשני כמה שיותר.
לא הפסקתי להרגיש מלוכלכת, פשוט שרמוטה, אני זונה... לא עברה שנה מאז האונס, ופתאום קל לי כל כך לגעת? להיסחף ככה?
הרגשתי דמעות זולגות, אבל עשיתי את הכל בשקט, לא רציתי להטריד אותו.
"בוקר טוב" שמעתי קול כמה שניות אחרי שהעיניים שלי נפתחו, כאב לי הראש!
"בוקר טוב" עניתי, רק עכשיו שיצאתי לגמרי מהחלום, והגוף חסר החולצה השתקף מולי, נזכרתי במה שהיה אתמול.
"פאק" אמרתי, רגשות אשם הציפו אותי
"מה יש?" הוא שאל
"אני, אתמול... מצטערת שיצאתי זונה"
"וואי... את חפרנית, לא יצאת זונה ולא כלום! דיי, היית שיכורה, תוותרי לעצמך פעם!" הוא התעצבן
"ואני גם מצטערת ששתיתי ככה..." אמרתי בתקווה לסלחנות יתר
"אין לי זכות לכעוס עליך..." טוב בזה הוא צודק, אפילו יותר מצודק
הלכנו למטבח, הכנתי לשנינו ארוחת בוקר קטנה של חביתה וירקות, ארוחת בוקר באחת בצהריים.
ההורים שלו לא היו בבית, אסף אמר שהם נסעו לדודים בעיר ולא היה לו כוח לבוא גם, אז יש לנו את כל הבית עד איזה חמש, אבל הטלפונים מאבא קיצרו את הבילוי שלנו (שכלל הרבה אוכל, גלידה וסרטים בדיוידי) והייתי צריכה לחזור בשלוש וחצי.
לאכזבתי לא הצלחתי להימנע מהשיחה, והם הושיבו אותי איך שבאתי לסלון.
"תעשי את זה בשבילינו, שלא נראה אותך סובלת יותר... את לא מבינה שזה רק לטובתך?" אורית אמרה
"מה אמא אמרה על זה?" שאלתי עם הדגש על המילה אמא, כדי להזכיר לה שביני לבינה אין קשר דם!
"אמא שלך חושבת שזו החלטה שלך, ואם את לא רוצה אז לא, אבל כמו שאת בטח זוכרת לאמא שלך אין זכות לקבוע אחרי שהיא גרמה לכל זה, וגם לך אין ממש זכות להחליט" לא האמנתי שהוא אמר את זה!
"וואי תעזוב אותה כבר! נכון זו אשמתה, אבל היא עדיין ילדה אותי! היא עדיין אמא שלי! ואם לה אין זכות לקבוע אז בטח שאורית לא חלק מהעניין! אז את," עכשיו פניתי לאורית "יכולה ללכת, את לא קשורה, וגם לא ההורים שלך!" צעקתי עליהם.
"תראי, בקשר למה שהיה אתמול... אני מצטערת, את חושבת שרציתי לגרום לך להרגיש ככה? את ממש לא כבשה שחורה במשפחה הזאת, את לא מבינה שמבחינתי את בת לכל דבר?" היא אמרה בעיניים מתנצלות
"עזבי מה שהיה אתמול, אני אומרת לך תאכלס, אם לאמא שלי אין זכות להחליט, לאמא שלי! אז בטח שלא לך, וזה לא משהו אישי, אבל אם מתייחסים אליי כמו משוגעת בבית הזה, ואם לי אין זכות להחליט על החיים שלי, ולא לאמא שלי, אז גם לך אין" רציתי שאסף יחזיק לי את היד... פחדתי ממש.
"אוקי, ככה את רוצה שזה יהיה? דיברנו עם הפסיכולוגית שלך, והיא סיפרה לנו על התקפי החרדה שיש לך! ועל הסיוטים, ומה את חושבת שאנחנו מרגישים כשאנחנו שומעים אותך צורחת לפעמים מתוך שינה?!" אבא כעס, הוא ממש כעס.
"למה היא סיפרה לכם את זה? אסור לה!" מעניין מה עוד היא מספרת להם
"בדברים כאלה, שמסכנים את החיים שלך וקשורים לבריאות שלך, היא מחויבת לספר לנו, ושוב אל תשכחי שמבחינה חוקית היא צריכה לספר לנו כל דבר שאת אומרת לה, אבל פה אנחנו כן מכבדים את הפרטיות שלך" ממש הורים לתפארת.
"אני לא לוקחת שום כדורים, אני לא אוכל להפסיק אחר כך, אני לא רוצה! בבקשה אל תכריחו אותי" עברתי לשיטת ההתחננות, זו התקווה האחרונה שלי לא?
"אנחנו – בעצם אני, רק רוצה שיהיה לך טוב, והיא אומרת שזה מה שיעשה לך טוב" הוא הסביר הפעם בשקט
"ומה עם מה שאני אומרת? שטוב לי, שאני אחרי המון זמן מאושרת עם אסף? ושאני סומכת עליו, שזה הבן היחידי שאני מרשה לעצמי לסמוך עליו, ושכן, אני אולי עדיין מצולקת מכל הבחינות, אבל לא נתתם לזה אפילו לעבור, אפילו שנה לא עברה! אתם מבינים? עוד חודש, זה היום שבו נאנסתי, ואפילו האדם הכי חזק בעולם לא יתגבר על כל זה בשנה!" קצת התחלתי לבכות, שונאת את זה!!!
"דבר ראשון אין לך מה לבכות, אנחנו מדברים אוקי? אז תנגבי את הדמעות כי כלום לא סופי" אורית אמרה, הסתכלתי עליה במבט עצבני, היא הבינה וסתמה.
"דבר ראשון, יש לי שאלה אליך, ואני יודע שזה מאוד אינטימי... אבל, את ואסף כבר-"
"לא אבא! אנחנו לא עושים כלום! באמת שכלום! נראה לך שהוא יעשה לי את זה אחרי כל מה שהיה?! הוא מדהים! כדאי שתסמוך עליו!" התעצבנתי
"אוקי, סליחה!" הוא אמר פגוע קצת, "ודבר שני, אני עושה איתך הסכם, אני אחכה, כמה זמן שזה ייקח לך, אבל אם עוד שנה, ותזכרי טוב מה אני אומר! אם עוד שנה אני לא שומע שיפור במצב שלך, את לוקחת כדורים! ואני יודע ששנה זה רחוק, אבל רצית זמן ואני נותן לך"
"תודה אבא!" התלהבתי, אבל הוא סימן לי להירגע עם היד, "לא סיימתי" הוא אמר, "מעכשיו, את מחויבת לספר לי או לאורית, על כל התקף חרדה, או סיוט או דיכאון שלך, אם לא תספרי ואנחנו נגלה את זה, באותו הרגע את באה איתי לבית מרקחת לקחת את הכדורים! ואני רוצה עוד משהו, וזה מצידי תספרי לאורית כי אני יודע שזה יביך אותך, ברגע שאת ואסף הזה..." הוא לא הצליח להמשיך והפנים שלו נראו כמו פנים של מי שעומד להקיא, "ברגע שנשכב?" אמרתי בקול ציני ומבט קשה, "כן... זה" הוא אמר בחלחלה, "ברגע שזה יקרה, את מספרת את זה לי או לאורית! מובן לך? זה התנאים, ואם לא תעמדי בהם אני מבטיח לך שאני לא ארחם עליך שוב" הוא אמר כועס.
"אוקי, אז אני אומרת לך מעכשיו, אני הולכת להיות בדיכאון בזמן הקרוב, וסביר להניח שאחרי שהזכרתם לי שוב את מה שהיה יהיו לי סיוטים גם היום, מרוצה?" שאלתי בציניות
"למה שתהיי בדיכאון?" הוא נלחץ
"זה לא חלק מההסכם, ביקשת לדעת כשאני בדיכאון, אז הנה אני מספרת לך, כדי לדעת למה אתה צריך לאיים עליי בדרך חדשה" אמרתי ועליתי לחדר, נפלתי על המיטה והסתכלתי לתקרה, אפילו לבכות לא היה לי חשק.
שיחקתי קצת במחשב ודיברתי עם ספיר, התגעגעתי אליה... הכנתי קצת שיעורים, התקלחתי, ולא אכלתי כלום... לא הייתי רעבה בכלל.
השעה הייתה כבר אחת עשרה, ולא רציתי להיות ערה עוד, אבל גם לא רציתי ללכת לישון, פחדתי מהסיוטים שאולי יבואו, אבל נכנעתי לשכנועים העצמיים שלי ושכבתי במיטה, ראיתי טלויזיה עד שנרדמתי.
"ממורי-יה, ממורי-יה..." השיר נכנס לי לחלום, ראיתי את קורט קוביין מולי, עד שהתעוררתי מהרעש, הפלאפון שלי צלצל, עם שיר של נירוונה... זה הצלצול של אסף, מה הוא מתקשר עכשיו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Story