כלום האמת.
אני דיי שמחה שסיימתי עם הסיפור הזה, ואני חייבת להגיד לכן שאני מרגישה שאני מצליחה לשחרר מהעבר... (בלי שום קשר לסיפור, הוא פשוט היה אחד מהביטויים שלי לדיכאונות החולפים לסירוגין).
אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת פה, הרי ברור לי שאף אחד לא יראה את זה, כי עובדה שהבלוג הזה מלא קורי עכביש וכדורי אבק, אבל קשה לי לעזוב... לא נפרדתי מהסיפור הזה כמו שצריך... וזה לא סתם סיפור, כי אולי הוא לא אמיתי, אבל הוא ליווה אותי, והיה יצר הפריקה שלי והכאב שלי בתקופות הכי שחורות והכי בלתי ניתנות להסברה שלי.
כמעט כל יום אני נכנסת לפה לראות אם משהו השתנה, ופאק, הכל אותו הדבר... לא שאני רוצה שיהיה אחרת, כי כמו שאמרתי, זה חלק בחיים שלי שאני שמחה שהוא מאחוריי, ובדיעבד, אני דיי מתחרטת על היום שבו התחלתי אותו (למרות שאני מאמינה שבזכותו הכתיבה שלי השתפרה).
אני חושבת שאני אכנס עוד חודש ועדיין יהיו 0 תגובות על הפוסט הזה, ואני גם לא בטוחה שאני רוצה שיהיו תגובות, כי מה יש לומר? כולה סיפור... קצת פרופורציות ילדה! עבר, נגמר, ביי ביי.
אז תודה לכן, שהייתן קוראות נאמנות אי שם בעבר הרחוק, ואני מקווה שכל בולמית-אנורקסית-מישהי שסובלת מהפרעות אכילה לקחה משהו טוב מהסיפור הזה, ואני מאוד מקווה שאתן מאושרות, כולכן (וכולכם אם יש כאלה). ובאשר לבנות שאני יודעת בודאות על הבעיה שלהן, ולא יצא לי בכלל לדבר איתן מאז הסיפור הזה, אני כל כך מקווה שהצלחתי לגעת בכן איפשהו לטובה...
ובכלל, הסיפור הזה לא היה רק על הפרעות אכילה, הוא היה על כל כך הרבה שזה כבר לא היה הגיוני, אבל אני מכירה כל כך הרבה סביבי... תהיו מאושרים. זה הכי חשוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Story