אני בדרך כלל לא עושה את זה, אבל זה ממש התאים הפעם, יהיה קטע בסיפור שאני אכתוב בסוגריים להפעיל את הקישור, זה תורם :) וזה גם אחלה שיר.
http://www.youtube.com/watch?v=3uNyPefjS88
פרק 51
"מה את רוצה שאני אגיד לך?!" הוא צעק עליי דרך הטלפון, עוד יש לו את החוצפה לצעוק עליי! לקחתי כמה שניות לנשום לפני שאני עונה.
"אני באמת לא יודעת" ניסיתי לדבר בשקט.
"כמה פעמים אני אגיד שאני מצטער? אני לא יכול להחזיר את הזמן אחורה, מצטער, אוקי? שוב? מצטער" הוא ניסה גם לשמור על רוגע, אסף הוא פשוט ילד כזה, הוא מתעצבן בקלות, הצד המרוקאי שלו כנראה.
"אני לא יודעת מה לומר לך" הייתי אדישה, רציתי להגיד לו שזה בסדר, רק כדי שנחזור למה שהיה קודם, אז כשהיה טוב... אבל אני יודעת שזה לא בסדר, ושאני בספק מאוד גדול שאני אוכל להסתכל לו בעיניים בזמן הקרוב ולהאמין לו... כל הביטחון שלי בו התערער, כל הזמן שלקח לי לסמוך עליו ככה, נראה כל כך חסר משמעות להדהוד המילים שלו... "אני רוצה למות".
"את רוצה שניפרד? תגידי לי שזה מה שאת רוצה, אבל באמת רוצה, ואני לא אמשיך לגרום לך סבל עוד" הוא נשמע רציני
"אמרתי לך שזה או האלכוהול או אני, ואתה בחרת באלכוהול, זה לא שאתה איזה אלכוהוליסט שצריך גמילה! אתה כולה ילד בן שש עשרה עם קצת בעיות, ואתה בכל זאת בחרת באלכוהול! תסביר לי איך אני יכולה עכשיו להסתכל לך בעיניים ולסמוך עליך, כי אני לא יודעת איך" הרגשתי שטף דמעות שעולה, אבל הוא לא יצא מתוך העיניים, רק נשאר שם, בתוך הגוף, כמו מים שניה לפני שהם נשפכים מבקבוק, כאילו מחכים לדבר הגדול הזה שעומד לקרות, לרגע שהם יצאו, אבל הדמעות לא יצאו, הן רק נשארו שם כמו מחנק כואב.
"עשיתי טעות, את חושבת שאני אוהב את האלכוהול יותר ממך? את מכולם יודעת כמה ממכר זה לפגוע בעצמך, את מכולם אמורה להבין אותי, אם את עדיין היית בולמית את לא היית מפסיקה רק כי אני אומר לך, ראית שעד שזה לא הגיע לקיצוניות כזו לא הפסקת, אז את אמורה להבין אותי יותר מכולם!" הוא התעצבן קצת, שמעו בקול שלו.
"אתה באמת חושב שאני אתן לך להגיע למצב שתנסה להתאבד? וחוץ מזה, אותך אנסו? אותך הכריחו לשכב עם מישהו למרות שלא רצית? אותך אמא שלך נטשה? כי אם כן רק תגיד לי ואני נותנת לך את הסכין להתאבד" כעסתי מעצם ההשוואה, חזרה על המילים האלה כאבו לי, כמעט בכל הגוף, במיוחד בגב.
"את יודעת שלא התכוונתי לזה ככה, התכוונתי שאת מבינה שקשה לצאת מדבר שהתמכרת אליו, וכמה זמן לשכוח זה גם משהו" הוא דיבר בטון מתנצל, אפילו כשאנחנו רבים הוא דואג לא לפגוע בי במילים, במעשים הוא דווקא כן.
"אבל לי לא הייתה סיבה לצאת מזה אז, לא היו לי כל כך הרבה אנשים שהיה איכפת להם ממני כמו שלך יש, לא הייתה לי איזו משפחה תומכת כזו, פשוט אל תשווה בין המקרים אוקי?" עכשיו אני כבר ממש כעסתי.
"טוב אבל שוב, מה את רוצה שאני אעשה עם זה עכשיו, את לא מוכנה לסלוח לי, או לבטוח בי, או להגיד לי מה לעזאזל את רוצה שאני אעשה עכשיו"
"אני רוצה שתעשה מה שגורם לך להיות מאושר" החלטתי סופסוף
"אוקי, אני רוצה להיות איתך, זה אפשרי?"
"אני לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה, בינתיים תעשה דברים אחרים שגורמים לך להיות מאושר, הייתי ממליצה לך אפילו לקחת אותם כהרגל, אתה תצטרך אותם בזמן הקרוב" נראה לי שהמשפט הזה נבע רק מעצבים.
"את רואה מה את עושה עכשיו? כשאני רציתי הפסקה את השתגעת, את היית במצב כל כך גרוע ועכשיו זה מה שאת עושה לי"
"כשאתה רצית ממני הפסקה זה לא היה כי עשיתי איזה משהו שגרם לזה, זה היה רק בגללך לא? זה מה שאתה אמרת לפחות, ברור לי שאתה מעדיף את האלכוהול עליי, ברור לי שאתה תמשיך לחשוב רק על עצמך ותמשיך לפגוע בעצמך, אז זה דיי מגיע לך... חוץ מזה, שזה לא מגיע לי לסבול שוב ממך, לא מגיע לי לראות את חבר שלי מת, אז אולי כדאי שעד שתתאפס לא תהיה חבר שלי" הוא ממש מעצבן!
"כדי שלא תצטרכי לראות את חבר שלך מת, לפחות עכשיו אם אני אמות אני לא אהיה חבר שלך" הוא אמר בקול קר
"נו אסף אתה יודע שלא לזה התכוונתי, אבל תחשוב כמה קשה גם לי, ומספיק אכלתי ממך חרא בזמן האחרון, עם האלכוהול ועם ההפסקות האלה שלך, לא מגיע לי לבכות בגללך כל כך הרבה. כאילו שלי לא כואב להגיד לך את כל זה, כאילו שלי לא כואב לראות את האדם שאני הכי אוהבת בעולם הזה בוכה ואומר לי שהוא רוצה למות, ולראות אותו מקיא ובלי הכרה"
"למה את תמיד עושה את זה?! למה תמיד כשאני אומר לך שרע לי את משווה אותי אלייך?! אז נכון שיש לך צרות גדולות, אבל זה לא מוריד מהצרות שלי! וזה לא מוריד מהכאב שלי אוקי?! תפסיקי כבר להיות כל כך מסכנה! פעם אחת גם אני צריך שתהיי שם בשבילי, בשביל הצרות שלי! בלי כל ההטפות שלך או ההשוואות שלך! כמה זמן את יכולה לחפור על זה?!" הוא ממש צרח עליי, כמו שהוא לא צרח עליי בחיים.
זו פעם ראשונה מאז שעברתי לאילת שהרגשתי ככה, בדיוק כמו באותם רגעים לפני שהסכין נגעה בפרק כף ידי, באותם רגעים שידעתי ש-זהו.
הייתי בשוק, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי... פשוט ניתקתי את הטלפון.
*(כאן כדאי לכם להפעיל את הקישור מלמעלה)*
המחנק נפרץ, ובמשך יותר מחצי שעה הוא לא נעצר אפילו לרגע, לא האמנתי שהוא אמר את זה.
התגלגלתי והתקפלתי על המיטה כמו איזו חיה פצועה, הדבר שיותר כאב לי מהמילים שלו הייתה הידיעה שאין לי איך להמשיך עכשיו, הוא היחידי שהחזיק אותי באמת.
"ילדה מטומטמת, זה היה הרי ברור שתיפרדו מתישהו לא? איך תלית בו את כל התקוות שלך? איך?! ידעת שזה ייגמר, באמת חשבת שתתחתנו או משהו? את עוד לא בת 16 בכלל, ילדה מטומטמת, זה מה שאת!"
"דיי!" צעקתי, אבל זה לא הפסיק
"לכי תקיאי, או שתזדייני, בזה את טובה לא? זה ובלהרוס לכולם את החיים. הוא לא היה נכנס לדיכאון אם הוא לא היה מכיר אותך, זו את והבעיות שלך, מנחיתה את זה על כולם, לאף אחד לא איכפת את לא מבינה? את באמת חושבת שהוא אהב אותך? את יודעת שהוא עשה את זה כדי לזיין אותך, הוא פשוט לא חשב שייקח לך כל כך הרבה זמן לזה, אז הנה את יודעת עכשיו שהוא שונא אותך!"
"דיי" התחננתי בבכי, הדלת נפתחה בבום שגרם לקול לשתוק, זה היה אבא בדלת, הוא עמד המום למראה שלי בוכה ככה, מכונסת בעצמי על המיטה, הוא מהר בא וחיבק אותי חזק.
"מה קרה?" הוא שאל בקול שלא הצלחתי לפענח
"אסף ואני נפרדנו" לא האמנתי שהצלחתי לומר את זה, אז זה אמיתי עכשיו.
"ובגלל זה את בוכה ככה? חשבתי שהיה לך סיוט בגלל הצעקות האלה" נחמד שהוא לוקח את זה בכזאת קלות
"אני רוצה את הכדורים" פלטתי בלי מחשבה אפילו
"מה? את בטוחה?" הוא היה מופתע
"כן" התאמצתי לדבר בלי לבכות.
כל היום רק בכיתי, לא יצאתי מהחדר ולא אכלתי אפילו שניה, אסף לא התקשר או שלח הודעה, למעשה נראה כאילו כל העולם הזה שכח ממני, אף אחד לא התקשר או חיפש אותי, פשוט הלכתי לישון בתקווה ענקית שאני לא אתעורר מחר בבוקר.
גם הלילה היה לי את הסיוט הזה, התעוררתי בבכי וצרחות, וכמו ילדה בת 6 הלכתי למיטה של אורית ואבא, ופשוט נשכבתי ביניהם, הם התעוררו ושאלו מה קרה, הסברתי להם והם רק חיבקו אותי, גם אחר כך היה לי סיוט, אבל הפעם אחד אחר, הפעם חלמתי שכולם הופכים לזומבים ואני היחידה שנשארתי אנושית.
קמתי והתארגנתי לבית הספר, המקום האחרון שרציתי להיות בו, מצד שני, נראה לי יותר מאיים להישאר בבית ולבלות יום שלם סגורה בין קירות מדכאים כל כך, בכלל, מי יודע מה אני מסוגלת לעשות כשאני לבד עכשיו, אני פשוט מפחדת שאני לא אהיה חזקה מספיק...
לצערי אפילו טיפה של מזל אין לי, ובדרך לבית הספר פגשתי את בן, אסף וסער.
אסף בכלל לא הסתכל עליי, בן וסער אמרו לי בוקר טוב והחזרתי להם בסימן לא מזוהה עם היד, אפילו לא מסתכלת עליהם. הלכתי עם ראש מושפל ועברתי לצד השני של הכביש, האמפי היה מכוון על איזה שיר שגורם לכל מי ששומע אותו לרצות לירות לעצמו בפנים, מפוצץ גיטרות וצרחות, יכול להיות שהם דיברו איתי אבל לא שמעתי כלום, בדרך עצרתי בקיוסק שממוקם שניה לפני בית הספר.
גם בהפסקה הגדולה ישבתי עם אותם שירים, לבד בכיתה.
"את בסדר?" במקרה שמעתי את זה, ברגע קטן של הפוגת גיטרות בשיר, זה היה סער, הוא התיישב בכיסא של השולחן מולי.
לא עניתי לו, לא היה לי חשק, רק הגברתי את הווליום, הוא עשה פרצוף מבוהל, לדעתי בגלל המוזיקה.
הוא הוריד ממני את האוזניות, וכשבאתי להחזיר אותן הוא תפס לי את הידיים.
"הוא לא במצב יותר טוב אם זה מעניין אותך, הוא יושב לבד בזולה ומעשן כמו איזה קיטור"
"שימות" יתכן שקצת הגזמתי בתגובה
"נו חאלס אתם אוהבים אחד את השני, אני לא מבין מה הבעיות שלכם" הוא חמוד אבל אם הוא לא מבין אז שלא יתערב.
"לפעמים זה לא מספיק" אמרתי, מבחינתי סגרתי את הנושא, אבל לסער היו תוכניות אחרות ממני.
"אני לא מבין אתכם... באמת שלא" הוא אמר, למזלי הצלצול הגואל הגיע.
"מה יש לך עכשיו?" סער שאל
"ספורט"
"את עם ג'ינס" הוא היה מבולבל
"אני לא הולכת" אמרתי, לקחתי את התיק, שהיה היום דיי קטן ויצאתי מהכיתה, משאירה שם את סער... לא בקטע של רשעות, פשוט לא היה לי כוח לשאלות... החזרתי את האוזניות והלכתי לכיוון הזולה, למרות שאני יודעת שאסף שם, בגלל זה פניתי לפניה לספרייה.
הסתכלתי על הדלת השקופה של הספרייה וקיוויתי שאסף יעבור שם, הוא אף פעם לא מפספס ספורט.
כשראיתי שהוא לא עובר כבר איזה 5 דקות, החלטתי לצאת שניה לבדוק, אולי הוא יצא מהפנייה שלפני הספרייה.
ואכן ברגע שהסתכלתי הזולה הייתה ריקה מאנשים, הלכתי והתיישבתי שם, עדיין עם האוזניות, עדיין עם אותן צרחות וגיטרות, רק כי אלו השירים היחידים שהפריעו לי לחשוב.
הוצאתי סיגריה מקופסא שקניתי בקיוסק היום בבוקר, ומצית שמצאתי באחת המגירות שלי, הנה אני מעשנת שוב... כמעט כמו אז.
אולי הכדורים האלה הם באמת הדבר הכי טוב, אולי זה באמת יעזור לי להתמודד עם הכל... מי יודע?
עישנתי כמה סיגריות ברצף, אפילו לא שמתי לב כמה... ובכיתי קצת אני חושבת, הרגשתי קצת רטוב אבל לא שמתי לב מה זה היה.
זו פעם ראשונה מאז ש"השתקמתי" שאני מרגישה שאני לא טובה, בשביל אף אחד, אף פעם...
כישלון, זה מה שאני, כישלון של ההורים, כישלון של כולם... אפילו חברה טובה אני לא של אף אחד, אפילו חברה אני כבר לא... אני מרגישה כמו הדבר הכי מכוער שקיים.
כשהצלצול הגיע שוב, נדמה היה שעברו כמה שעות ולא רק אחת, ניגבתי קצת את הפנים, והכנסתי את הקופסא של הסיגריות לתיק, לפי הקופסא עישנתי רק חמש סיגריות... מוזר, הרגיש כאילו יותר.
עכשיו אמור להיות לנו שיעור חינוך, החלטתי להיכנס לשיעור, יכולתי להבריז הביתה אבל התירוצים של הבוקר עלו, אני לא חזרה מספיק כדי להיות לבד במקום עם שירותים.
"איפה היית?" שני שאלה כשהתיישבה לידי, אני והיא החלפנו מקומות כדי שאני אשב ליד הקיר, בן ואסף גם החליפו כדי שבן ישב ליד שני, כלומר שאסף יהיה אפילו יותר רחוק.
"אני עם ג'ינס אז כבר לא נכנסתי" אמרתי לה בלי להסתכל עליה.
"עישנת?" היא שאלה, אבל לא עניתי, פתאום הראש של בן הסתובב לכיוונינו, הוא כנראה שמע.
הסתכלתי עליו שניה, והוא הסתובב ואמר משהו לאסף, שנראה שפוך... זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו היום, וזו הפעם הראשונה שאני רואה אותו אחרי שהוא היה שיכור, בבוקר בקושי הסתכלתי עליו, בדרך לבית הספר... זה לא נחשב.
הוא נראה כאילו הוא לא ישן כל הלילה, הוא נראה אדיש... קיוויתי שהיה לו לילה נורא, לפחות כמו שהיה לי... בעצם, אם לומר את האמת, קיוויתי שהיה לו לילה מדהים, אני רוצה שהוא יהיה מאושר... באמת.
הסתכלתי עליו מדיי פעם, אבל הוא לא הסתכל עליי בכלל, הוא הסתכל על המורה, שהמשיכה לקשקש על כל מני נושאים בחינוך מיני.
לא הקשבתי לה אפילו לרגע, הייתי מרוכזת במחשבות שלי, וזה היה דיי נורא... ידעתי שברגע שאני אגיע הביתה אני עלולה... אבל לא רציתי לחשוב על זה.
"יש לנו זוגות בכיתה?" המורה שאלה, פתאום הסתכלתי עליה, כל המחשבות ברחו ממני, וכאב בטן עצום מילא אותי.
המורה הסתכלה לכיוון שלי ושל אסף, אבל היא כנראה הבינה מזה שלא אמרנו כלום שאין אף זוג בכיתה, כבר לא.
שעות עברו והמחשבות היו נוראיות מפעם לפעם, חיכיתי לצלצול שיגיד שהולכים הביתה, אבל גם דיי פחדתי ממנו, בסופו של דבר לא הצלחתי לברוח מהרגע הזה והצלצול הגיע.
נשארתי חמש דקות כדי לסיים להעתיק מהלוח ולהכניס את הדברים, האמפי כבר היה עליי.
"ליאב..." שמעתי קול מאחוריי, ידעתי שזה אסף, והאמת שדיי הופתעתי, אבל העמדתי פנים שלא שמעתי אותו, לקחתי את התיק ועברתי אותו בלי להסתכל עליו אפילו, ברחתי מהר ככל האפשר מבית הספר, והגעתי הביתה תוך פחות מעשר דקות, נכנסתי הביתה עם תחושה איומה, הדמעות איימו להתפרץ, אבל הכל עבר בשנייה שראיתי את אבא יושב בסלון.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי
"שלום גם לך, יצאתי מוקדם מהעבודה" הוא אמר בזמן שקרא עיתון
"למה יצאת מוקדם?" שאלתי מבולבלת, הוא הצביע על האי במטבח שהיה מאחורי, הסתובבתי והבנתי.
הייתה שם שקית לבנה קטנה מניילון, עם הסמל של קופת חולים כללית, ומתיחות בצורת מלבן איימו לקרוע אותה.
"הכדורים" מלמלתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Another Story