רומיאו ורומיאו

לפני כשנה איבדתי את אהוב ליבי בתאונת דרכים קטלנית שהשאירה אותי משותק בצד שמאל...

אני לא יודע אם נשארו בי עוד דמעות לבכות עליו או על עצמי...

החלטתי לתעד... לספר את הסיפור שלנו.. אולי ככה אני אצליח לנשום סוף סוף..

אני בן 25... הומו... את האהוב שלי היכרתי פה... בישרא...היה לו בלוג..

אני יודע שאם הוא רואה אותי עכשיו הוא בטח מחייך... שמח שיש מי שיספר...

האהבה שלנו הייתה הדבר הכי חשוב לי... הדבר שהחזיק אותי יציב..

איבדתי את היציבות... ובחצי שנה הראשונה גם את הרצון לחיות... 

הזכרון שלי הולך ונחלש בגלל הפגיעה במוח...

אני כמעט ולא זוכר איך הוא נראה... איך החיוך שלו נראה...

הזכרונות שלנו הולכים ונמחקים... מה שגרם לי לפתוח את הבלוג הזה.. אני רוצה לזכור... אני רוצה לחוות את הרגשות האלה שוב גם אם זה רק על המסך בזכרונות ישנים ששוכבים איפשהו בתת מודע...

אז כמו שאמרתי.. הי לו פה בלוג... הגעתי אליו ממש במקרה... והחלטתי לשלוח לו הודעה... שלחתי לו מכתב קצר לאיימייל בתקווה שיענה...

" אתה,

רציתי ליצור איתך קשר אז הינה אני יוצר...

אני רוצה לדעת הכול אודותיך...

לילה טוב

רונן.."

וחיכיתי לתשובה...

המשך יבוא...