אזהרה-האינפוזיה קצת שיבשה אותי,לא לשים לב.
יום שישי[בעצם...שבת]-3:49 בלילה[או בבוקר?]
הכאב שהרגשתי פשוט לא יאומן,וכניראה שבחיים שאני לא אצליח לתאר אותו.
בבטן התחתונה וטיפה בצד ימין.
בכלל לא חשבתי שזה התוספתן. בעצם לא חשבתי על כלום. חשבתי *אני סלאש* התפללתי שהכאבים האלה יגמרו.
פה ושם רצתי לשירותים ובדך גם שתיתי והערתי את אמא שלי.
ומאז השעה המקוללת הזו-הכל התחיל.
יום שבת-7 ומשהו בבוקר.
אני יושבת על הספה בסלון מתפתלת מכאבים.
ודווקא לא בכיתי-למרות שרציתי. לא היה לי כוח לזה >>"
ההורים שלי הסתכלו עליי וריחמו עליי[וקמו בגללי בשעה כזאת בשבת]וכו' ודאגו איך זה שהכאבים האלה מתמשכים עד עכשיו.
לא אכלתי כלום.
יום שבת-10 ומשהו בבוקר.
ההורים כבר ממש מודאגים.
אמא מתחילה לחשוב שזה איזה וירוס או קלקול קיבה.
אבא מחליט שצריך להזמין רופא הביתה.
אני לא בדיוק שמחה מהחלטה זו,אז ההורים החליטו לחכות עוד כמה זמן.
יום שבת-שעה לא ידועה.
אמא נותנת לי קלבטן [זו תרופה,לעיגלים שביינינו]
ומה קורה אחרי כמה דק'?
יאפ,בעע בעע בעע.
סליחה שככה תיארתי את זה><
יום שבת-כנ"ל לשעה שלמעלה.
אבא מתקשר להזמין רופא.
ואיזה דודו אומר לו זה יקח 3 וחצי שעות.
אנחנו לא צריכים 3 שעות כדי להבין שמשהו בבטן שלי לא בסדר אז לצערי התכוננו ללכת לביקורופא,
אך תחילה-אבי נסע לראות כמה אנשים יש בתור.
אבא נסע-הגיע והתוצאה הייתה דווקא נחמדה,לא הרבה. ממש לא.
יום שבת-11 ומשהו.
הגענו.
ובזמן הזה[שעה ומשהו]שהתכוננתי כבר כל אשדוד היה בפנים.
וחיכינו וחיכינו וחיכינו.
ואז ההורים שלי ראו איזה אישה שהיא רופאה עוברת והיא ניראתה להם ממש מוכרת.
ואז הם ניזכרו בסיפור ממש משעשע.
כאשר הייתי בת 8 חודשים אז טיילנו.
לפתע התחלתי להחנק-כניראה ממים או משהו כזה,ולא הצלחתי להשתעל.
ובאופן מקרי בהחלט היא עברה שם.
ובאופן מקרי בהחלט היא רופאה.
ואז היא הצילה את חיי.
נו,אז בזכותה אני חייה. [כניראה]
נו ובאאאארור שניסו לעקוף אותנו.
נו ובאאאאאארור שאמא שלי ישר התקיפה.
נו ובאאאאאארור הם נרתעו ואנחנו היינו איפה שאנחנו צריכים להיות.
יום שבת-2-3 בצהרים.
וכן,זה הזמן שחיכינו לתורנו המטומטם.
נכנסנו-וכן,המצילה שלי הייתה הרופאה.
היא בדקה אותי וכולי,ושלחה אותי לבדיקת דם באותה המרפאה.
עשיתי אותה באצבע[ידעתם איזה לא כואב זה?!D:]והזאתי שעשתה לי מזה חמודה.
ואז הרופאה ראתה שהכרינובלהבלהבלהבלהבים שלי ממש גבוהים ושלחה אותי למיון בבית חולים.
יום שבת-2-3 בצהריים.
יוצאים מהמרפאה,ואני בשוק שאני הולכת למיון ואני אהיה בבית חולים [כן,פעם ראשונה]
ואז נזכרתי-לא לקחתי פלאפון.
מה?!איך בלי פלאפון?נו אז נסענו הביתה וגם כי לא אכלתי כלום כל היום וגם בכלל שההורים לא אכלו כלום.
נסענו הביתה אכלתי איזה דייסה,לקחתי עיתונים,את הפלאפון ואמא גם אירגנה עוד כמה דברים.
יום שבת-3 ומשהו בצהריים.
אנחנו יושבים באוטו.
ולא החלטנו לאיזה בית חולים לנסוע-לקפלן,שאמא שלי מתמצאת בו ומכירה אותו או לברזילי,ששם נולדתי שם?
אז החלטנו שלקפלן כי יש שם יותר מקום מאשר שיש בברזילי.
יום שבת-4 ומשהו אחר הצהריים.
הגענו לבית חולים,למיון.
בא איזה רופא שבדק אותי ושאל שאלות ששאלו אותי כבר אז שם במוקד.
והלכתי לעשות בדיקת שתן.
התוצאות?
אני מיובשת,ומיובשת בצורה טובה. [לפי מילותיו]
אז נתנו לי איפהשהו מיטה [לא אישפזו אותי עדיין] ופחדתי.
ואז באה איזה אישה דתייה עם איזה עוד איש ותינוק ממש קטן,שעוד לא יודע ללכת ומה קורה איתו?
חתכו לו את האצבעOO
והקיצר זה סיפור ממש מוזר ולפי הדיבור *אני סלאש* לפי הנתונים של המטומטמת הזאת[סליחה] כבר כולם היו בטוחים שהיא זו שחתכה לו את האצבע.
ואז...קרה הדבר הזה.
 הכניסו לי את העירוי.
פאק.
בכיתי כמו ילדה קטנה!
מצד אחד כי זה ממש כואב,ומצד שני כי פחדתי פחד מוות.
עירוי למי לא יודע זה כזה דבר שמכינים לך לווריד,מוציאים את המחט אבל משאירים לך צינור דקיק מפלסטיק בתוך הזרוע שלך.
טוב-נפסיק את השעות. רק למקרה הצורך.
ואז בא איזה איש ואמר לנו ללכת לבדיקות.
אני כבר לא זוכרת איזה...אבל לא נורא.
וגם עשו לי אולטרסאונד ועוד כמה בדיקות וכאלה...
ביינתים מה שהיה זה רק חשש לאפינדיציט.
ואז אישפזו אותי.
ומאז לא הפסקתי לבכות.
תהיו בטוחים שבכיתי שם הרבה.
אישפזו אותי ליד המרפסת[בעצם-ליד הדלת של היציאה לגינה]
והילדה שהייתה מולי הייתה גם מאשדוד!
חעח,אני והיא לא ממש דיברנו אבל אמא שלי ואמא שלה כבר הספיקו להתידד.
ואז אמא שלי התחילה לסלק את אבא שלי כי כבר היה ממש מאוחר+נסיעה,מחר יש עבודה.
אבא כמובן נשאר עוד קצת.
אחרי בערך חצי שעה,קצת יותר משעה הייתה...10?
דודה שלי התקשרה ושאלה איפה אנחנו מצאים אז אבא שלי כבר הלך ובדרך גם לפגוש אותן.
ואז באה דודה שלי,עוד דודה שלי,ובתדודה שלי.
ואז הכירורג בא לבדוק אותי.
ואז מידי פעם האחות באה לשאול מה אכלתי,מתי אכלתי וכאלה.
וכבר כולם קלטו שאני הולכת להנתח.
ודודות והבתדודה שיש לך עבר בניתוחים סיפרו לי איך זה ואיך מרדימים ושאני לא ארגיש כלום.
השעה 5 דק' ל11.
האחות באה ואמרה שבאים לקחת אותי לניתוח.
אווווממממיייגגגאאאדדדד.
נפלתי לתוך שוק,זעזוע.
העבירו אותי למיטת המיתוח והיא כזאתי ממונעת. איזה מגניב זה.
אמא שלי התקשרה לאמא שלי וכמובן שהוא אמר שהוא יוצא לדרך.
ניפרדתי מכולם [איזה מרגש זה>>"]ואמא שלי נכנסה איתי.
והמנתח כזה בא עם חלוק שחור מעור ארוך ומסתבר שהתוספתן שלי זה מקרה חרום אז זימנו אותו מהבית.
והוא כזה:"פריווט סולנשקה מוי!"
ואז כבר הרגשתי טובD:
 הוא ואמא שלי דיברו על איך שהניתוח יתבצע דרך הפופיק ושאם התוספתן לא ישב כמו שצריך אז הוא כבר יעשה לי חתך שם וכו'.
ואז גם בא המרדים וסיפר לי איך הוא ירדים אותי עם כמה תרופות ואני שאלתי אותו כמה שאלות כמו כמה אנשים ינתחו אותי וכ'ו.
ואז לקחו אותי ולצערי הרב לאמא שלי לא נתנו להכנס.
איזה איש תמיד נתן לי להדפק באיזה קיר עם המיטה הזאת.
אחות עזרה לי להוריד את הכותנה והסתכלתי על החדר ניתוח.
והוא ממש לא כמו שבסרטים.
ואז מישהו הדביק לי מדבקה על כל הרגל שעשתה לי שעווה אחרי שהם הורידו לי אותה אחרי הניתוח.
השתדלתי לא להסתכל על הכלים שיעשו לי איתו את הניתוח כי אני נגעלת מזה.
ואז כבר המרדים בא והמנתח בא וכולם התאספו סביבי והמרדים התחיל להזריק לי את התרופות.
אחרי 3 כאלה זריקות הייתה לי הרגשה ברגלים שאני לא יכולה לתאר אותה.
מצד שאני כן הרגשתי אותן אבל מצד שני לא.
והשתדלתי להשאיר את העיינים פקוחות כדי שהם לא יחשבו שנירדמתי.
וממש-העיינים שלי מצמצו מיצמוץ למאית השניה.
[זה אומר הרבה מיצמוצים]
ואז המנתח כזה אומר:"ספקויינה נוצ'י..."
ומאז אני כבר לא זוכרת כלום.
חדר התאוששות.
התעוררתי לשניה וקלטתי שהמסיכת חמצן הזאתי עדיין עלי.
הסתכלי הצידה וראיתי את ההורים שלי יושבים בחלוקים כאלה כחולים ומסתכלים עליי.
ישר התחלתי להתעסק עם המסכה ולנסות להוריד אותה.
ובמץ,עוד פעם ישנתי.
וככה זה היה 3 פעמים,עד שהתעוררתי לגמרי.
ובתוך כל הזמן הזה שהייתי בבית חולים עיצבנתי את כולם מתי אני יכולה לאכול ומתי אני יכולה לשתות כי הייתי בצום.
המרדים עבר ושאל איך אני ואני המסטולה הוצאתי יד מהשמיכה והראיתי לו אגודל למעלה.
הוא התקרב והדבר הראשון שהוצאתי מפי לאחר הניתוח זוהי השאלה מתי לעזעזל אני אוכל.
הוא צחק ואמר שעכשיו זה לא אקטואלי *אני שלאש* רלוונטי.
השעה הייתה כבר בערך 2 בלילה[או בבוקר של יום ראשון].
וכבר צריכים להעביר אותי לחדר שהייתי בו.
בחוץ קור איימים ואמא מלבישה את כל כולי.
ובאמת-היה קר בחוץ.
נכנסו למחלקה ואני נחחנננקקתת שם!
ואמא שלי קלטה את זה[קצת מאוחר-אבל לא נורא,אפילו שהחום שלי היה גבוה אחרי זה]והיא הורידה לי את הכל.
אבא הלך וישר נירדמתי,קצת היה קשה בגלל שיד אחת הייתי פעילה והיד השניה לא בגלל האינפוזיה.
למחורת היה לי כזה משעמם אז אמא שלי הזמינה לי טלוויזיה.
נו באמת. אין לי שמץ איך הסתדרתי עם כבלים לפני כמה שנים.
כאילו...רק ערוץ הילדים?לא תודה.
ובקצרה-החליפו לי מנות כמעט כל לילה,כל הלילה רק ביום ראשון בעאב היה מותר לי לאכול ולשתות,ואני הכנתי לאבא שלי רשימה של מה אני רוצה לאכול כשירשו לי לאכול את הכל.
*יאמ*
הכי פחדתי מהעירוי הזה ואיך שיוציאו לי אותו.
מתתי מפחד שזה יהיה כואב.
וכשהוציאו לי אותו בכלל ולא הרגשתי את זהXD
ואחרכך באו עוד פעם לבדק אותי והם חששו שזה תפר תפר,שצריך להוציא.
עוד פעם התחלתי לפחד.
אבל אז כבר התברר שזה תפר נמס [תפר כזה שתוך כדי הוא נעלם]
ואתמול בערב ממש זמן קצר אחרי שגילו שזה תפר נמס,שיחררו אותי הביתה.
וחבריקוס?תודה למי שהתקשר!

וזהו.
עכשיו אני בבית,עדיין לא התרגלתי שיד ימין שלי פעילה.
אני צולעת קצת.
אני לא הולכת לבצפר איזה שבוע,קצת יותר.
ואני משוחררת מספורט לחודש!
חעחעחעחעחעחעחעחעחעחעעחעחעחעחעחעחעחעחעחעח.
כן.

-אילנע-