שואפת לרזון - לא לאנוקסיה

שלום אנשים רזים (:

נסעתי אתמול לדודים שלי וכמובן שאף אחד מהמשפחה שלי לא יודעת שאני בדיאטה.

ניסיתי שלא לאכול, אבל אכלתי רק סלט.

בזמן שכולם אכלו הלכתי לסלון של הדודים שלי ועמדתי מול המשקל, לקחתי נשימה עמוקה ועליתי עליו.

כשראיתי את המשקל, רציתי לבכות, ירדו כמה וכמה דמעות אבל לא בכיתי.

היתאכזבתי, עבדתי כל כך קשה ולא הורדתי כלום.

אני מרגישה נורא שמנה, יותר ממה שאני עכשיו הייתי כל כך מאוכזבת.

אז אני מתחילה לעבוד קשה יותר, אנסה לאכול קצת פחות, אבל קצת, בלי להגזים.

לעשות יותר ספורט.

והפעם: 150 [בעצם 200] כפיפות בטן ביום. בימי בית ספר אני אנסה לקום ב-5:15 אעשה הליכה מהירה וארוץ ואעשה 50 כפיפות בטן

ואז חוזרת ב-6 מתקלחת ואז מתארגנת לבית הספר.

אחרי הבית הספר אני אוכלת ארוחת צהריים ואז עושה 50 כפיפות בטן.

בערב ב- 19:30 [תמיד] אני עושה ריצה והליכה מהירה במשך שעתיים ואז כשחוזרת הביתה עושה 50 כפיפות בטן.

ובחופשות, כשאני מתעוררת אני אצא להליכה וריצה למשך שעה או יותר ואז אחרי זה 50 כפיפות בטן.

והחלטתי עוד משהו, אחרי כל משהו קטן שאני אוכלת אני הולכת לעשות 50 כפיפות בטן.

זאת אומרת לפחות 200 כפיפות בטן ביום.

בבוקר 50 כפיפות בטן.

אחרי ארוחת בצהריים 50 כפיפות בטן.

ואז בארוחת ביניים גם 50 כפיפות בטן.

ובערב 50 כפיפות בטן.

כן זה קשה, אבל אני נורא רוצה להרזות, אז אני מוכנה לעשות הכל.

זה חייב להצליח לי.

אם לא, אני אמות. אני לא יכולה להישאר ככה.

אה כן, ידעתם ש 80% מהאנשים בישראל סובלים מעודף משקל?

ועוד משהו, תפסיקו להגיד לי תלכי לדיאטנית.

אני מזכירה לכם, הלכתי לדיאטנית והיא לא עזרה לי.

אז בהצלחה לי (:

ובהצלחה לכל מי שבדיאטה, מאחלת לו שירזה ויהיה מרוצה [ושירזה וישאר בריא].

אנה