חזון העצמות היבשות

אני יושבת במגרש בהפסקה, כל החברות שלי אוכלות את הכריכים שהם הביאו, יש לי כריך אבל אני לא רוצה להוציא אותו מהתיק ולהתפתות אפילו לא לקחת ביס אחד קטן כדי לא לשבור את מה שהשגתי, שכמתי כל כך, כמיהה לרזון האין סופי. הם שואלות אותי: " את רוצה ביס?" אמרתי שלא, שאכלתי איזה סנדוויץ' ענקי מיקודם אמרתי להם, כמובן ששיקרתי, לא סנדוויץ ולא נעליים. אני מדמיינת איך שכל ביס שהם לוקחות הם תופחות עוד ועוד. איך שכל השומן שנוזל מתוכם, זה מרצה אותי, לחשוב שעוד מעט אני אהיה יותר רזה ושדופה מהם,אני אנצח אותם. כבר 24 שעות אני לא אוכלת וחושבת לעצמי עוד כמה זמן אני יחזיק, אם אני אנצח את המשחק של עצמי, את הרעב, בנתיים הולך לי מצויין אחרי השעות הקשות ) צהריים) אפשר לעבור הכול, במיוחד אחרי שרקדתי ועשיתי כפיפות בטן במכון כושר, אני אנצח את הגוף שלי רק שבועיים בלי כמעט לאכול וזהו.