... אני צריכה להתחיל הכל מחדש.
אוף. שוב יש לי מצברוח כזה. כל הקטע הזה לא עובר, וכל פעם אני נכנסת לדיכאונות מעצבנים, וכבר לא עוזר לי כלום. תקופה חרא. כל השנה הזאת... פתאום קנדה לא נראית נוראית כל כך. לפחות שם הצלחתי בלימודים וגם היתה לי חברה אחת שתמיד היתה מקשיבה לי, ותמיד היתה איתי, גם אם כל שאר האנשים במדינה המסריחה ההיא לא בדיוק אהבו אותי.
אבל מאיך שאני מכירה את עצמי, אני תמיד מתלוננת ורואה את הצד השלילי, ואחרי כמה זמן, כשהכל עובר, פתאום נראה לי שבעצם לא היה לי נורא כ"כ בתקופה ה"נוראית" ההיא, שבה הייתי מתלוננת כ"כ הרבה.
אני צריכה לקחת את עצמי בידיים סופסוף, כי אם אני לא רוצה שהחיים שלי יעברו בדיכאון אחד תמידי אני חייבת לשנות משהו בעצמי. חייבת! חייבת להפסיק לחשוב על זה שאף אחד לא אוהב אותי, שאף אחד לא מבין אותי, שאף אחד לא רוצה להיות איתי. חייבת להפסיק להתעסק בשטויות, אלא להתייחס לדברים החשובים באמת, לדברים שמשפיעים על העתיד שלי. חייבת להפסיק להיות דיכאונית כ"כ... פעם ידיד טוב שלי אמר לי שאני תמיד מדוכאת. וחשבתי לעצמי: "לא נכון... אני לא באמת כזאת". עכשיו אני מבינה שכן.
אבל קשה, קשה לחייך ולחשוב ש"יהיה טוב", כשכרגע לא טוב!
ובכל זאת - אני חייבת.
טוב. אז הנה... חיוך (בתקווה שמחר באמת יהיה טוב יותר): 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
