חשבתי לעצמי: למה לעזאזל יש בנות ללא עקרונות?! אני מתכוונת לאלה שקופצות למיטה עם החבר הרציני הראשון, בגיל 14 למשל. הרי בדר"כ בגיל הזה רק נדמה להן שהחבר הוא באמת רציני, אבל אחרי 10 שנים הן ייקלטו שהן היו טיפשות, קלות להשגה ולפעמים גם די מנוצלות, לא? לא שאני מכלילה או אומרת שכל מי שמחליטה לעשות את זה בגיל צעיר יחסית היא זונה או טיפשה. אני פשוט לא מבינה לאן כולם ממהרים, ולמה בחורה בימינו לא יכולה להגיד לעצמה שהיא לא עושה את זה לפני גיל 18 למשל. אני יודעת שרוב האנשים לא מבינים אותי וחושבים שזה בסדר גמור לאבד את הדבר התמים האחרון שעדיין נשאר לך בגיל שבו את בעצם עדיין ילדה. אבל אני אישית לא חושבת שזה בסדר. ולא כי אני כזו תמימה, או כי אני עדיין חולמת על אביר יפה תואר (שיער כהה ועיניים עמוקות, אם אפשר בבקשה. תודה.) שיבוא על סוסו הצחור להציל אותי ממגדל גבוה ששמור בידי דרקון יורק אש (למרות שזה היה יכול להיות נחמד). פשוט כי אני באמת מאמינה בזה שבחורה אמורה להשאר בתולה עד גיל 18. הסבר? טוב, זה בכלל לא מסובך: לדעתי (וזו מדינה דמוקרטית ככה שגם לי יש זכות להביע את הדעות שלי!), זה הדבר הנכון, הטהור והאמיתי ביותר לעשות.

אחרי שאת בוגרת יותר, מבינה טוב יותר מה שאת עושה, באמת באמת רוצה את זה ובאמת מוכנה לעשות את זה - אז תעשי את זה. ואם את מרגישה את כל הדברים האלה כבר בגיל 14-15.. טוב, מה אני יכולה להגיד? Go ahead, זה באמת העניין הפרטי שלך וזכותך המלאה. אני רק יכולה לומר שאני מעריכה יותר בנות שעשו את זה אחרי גיל 18, מתוך האמונה שלהן שזה הדבר הנכון לעשות (ולא כי אף אחד לא רצה אותן!) מאשר כאלה שקפצו על החבר הראשון בכיתה ז', שזה די עצוב ופתטי.

ולעניין אחר שבכלל לא קשור לקודם:

מחר אני יכולה לישון הרבה כי מחר שישי ואין לימודיישן!!

כןכן, השבוע הראשון של הלימודים עבר לו. זו השנה הראשונה שבכלל לא התרגשתי לחזור לבית ספר. בדר"כ יש לי פרפרים בבטן ואני לא יכולה לישון מרוב מחשבות על השנה החדשה, והפעם - פשוט כלום. האמת היא שאני לא ממש קולטת ששנה הבאה תהייה השנה האחרונה שלי בבית ספר ואז זה כאילו ש... אני מבוגרת :O אוף, איפה ארץ לעולם לא?!

אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בגילאים שאחרי בית הספר. ז'תומרת, לפעמים זה ממש מעיק ואני שואלת את עצמי 'מתי כבר גיל ההתבגרות המטומטם הזה יעבור ואני לא ארגיש מתוסבכת כל כך?!' אבל אחרי כמה זמן אני פשוט צוחקת על זה ומבינה עד כמה שזה טיפשי, ושהצרות היומיומיות שנראות לי גדולות כל כך הן סתם שטויות של גיל הטיפש-עשרה (כמה שאני שונאת את המונח הזה!). בכל מקרה, כל מה שעובר עליי בשנים של בית הספר - השטויות עם חברים, ההידלקויות על מלייאנתלפים בנים בשנה אחת, ההתכתבויות בשיעורים, השינויים שעוברים עליי, אפילו מצבי הרוח המשתנים והתחושות הבלתי מוסברות שאני מרגישה לעתים... הכל הכל... זה בטוח ייחסר לי.

מצד שני, כל עוד אני כן בבית ספר עדיין, מותר לי להתלונן על כמות שעות השינה המועטת שאני מקבלת, ועל הבוחן שעשו לנו כבר על היום השלישי, ועל כמות החומר שצריך ללמוד לבגרויות של השנה, ועל איזו מורה גרועה שקיבלנו במקצוע זה או אחר, ובקיצור - פשוט מותר לי להתלונן כי אני עדיין קטנה, טיפשה, ילדותית ומרדנית :) (וכזו גם אשאר).

ולמשהו נוסף:

משום מה, כל החיים שלי שאפתי לשלמות. ואני מתכוונת לשלמות שלמה ומושלמת לגמרי. מכף רגל ועד ראש, מבפנים ומבחוץ, כל דבר שקורה לי בחיים, כל בחירה שאני מבצעת, כל דרך שבה אני בוחרת וכל צעד שאני עושה - הכל תמיד חייב להיות מושלם. אולי בגלל זה אני כל כך קשה עם עצמי ויורדת על עצמי כל הזמן. אני אף פעם לא מרוצה מהמראה שלי, מהציונים שלי, מהמילים שיוצאות לי מהפה, מאופי ומהתכונות שלי. אני תמיד רוצה להיות יותר טובה ויותר מוצלחת. אני תמיד צריכה להיות הכי. בהכל. ואני תמיד אומרת לעצמי שכל מה שאני עושה הוא לא מספיק טוב, הוא לא מושלם. כי "את יכולה להיות מושלמת. את יודעת שאת יכולה. אז תתאמצי יותר. ועוד יותר". אבל זה לא הולך לי.

לפני כמה זמן חברה שלי אמרה לי שאני מושלמת, ואתמול חברה אחרת אמרה שתמיד אופפת אותי שלמות כזו, ושכל דבר חייב להיות מושלם אצלי. זה הפחיד אותי קצת. היום שאלתי עוד חברה מה היא הייתה משנה בעצמה, והיא ענתה שכלום. ולא, היא לא סנובית. אבל היא אוהבת את עצמה כמו שהיא, עם כל החסרונות, כי "אם הייתי משנה בעצמי משהו אז לא הייתי אני". ואז שאלתי אותה מה היא הייתה משנה בי, והיא ענתה אותו דבר. שאני אני בלי לשנות דבר, ושהיא אוהבת אותי כמו שאני. אז התחלתי לחשוב שאולי אני לא חייבת להיות מושלמת, שאולי החסרונות שלי עושים אותי מי שאני ושהיתרונות (כן, כנראה שגם הם קיימים) רק מייפים אותי. אולי לא צריך להיות הכי. אולי גם אי אפשר.

אכן, חומר למחשבה.

וזהו.

זה היה פוסט מרחיב אופקים על סקס, בית ספר ופרפקציוניזם.

דברים שכביכול לא קשורים אחד לשני, אבל כשחושבים על זה, הם דווקא צועדים יחדיו יד ביד.

ואני עוד התכוונתי לעשות פוסט לא מתפלסף...

אסיים פה להיום :)

סופ"ש נעים לכולם,

אני.

-

כתיבה זה טוב. זה פורק את רוב הדברים שזקוקים לפריקה.