נראה שהשביתה הזו תמשיך ככה עוד איזה חצי שנה... ואני? אני לא מתגעגעת לבצפר. אפילו לא קצת.

זה מוזר לי, כי בדר"כ בחופש הגדול אני מתחילה להתגעגע. ועכשיו לא. פשוט כ"כ כיף לי בלי שגרת לימודים מעיקה, בלי שיעורים, בלי השכבה שלי (שאני מאוד מאוד אוהבת [NOT] ), בלי מבחנים, בלי כל הלחץ המסריח הזה, בלי לקום ב-5 וחצי בבוקר (כן, כן, 5 וחצי בבוקר), ובלי לשכב לישון מוקדם כדי שאני אהיה מסוגלת לקום ב-5 וחצי בבוקר (הבנתם נכון - 5 וחצי בבוקר... ואיך לעזה אני אצליח מתישהו להתרגל לזה שוב?!). בקיצור, כמו שכבר הבנתם, אני לא מתגעגעת לבצפר.

ברור שיש איפשהו (בפינה חשוכה ונידחת, אי-שם בין תאי המוח הבודדים שנותרו לי) את החששות והדאגות האלה של 'מה יהיה עם הבגרויות?', אבל אני פשוט לא מסוגלת לקחת את עצמי בידיים, לשבת לפחות חצי שעה ולקרוא משו, כמו הסטוריה למשל. גאד, אני כזאת עצלנית! בזמן האחרון שמתי לב לזה יותר מתמיד - אני פשוט כ"כ עצלנית שזה מפחיד!

אז איך עוברת עליי השביתה, אתם שואלים? נחמד ששאלתם...

ובכן: כל "בוקר" אני מתעוררת ואוכלת ארוחת "בוקר". אח"כ אני גוררת את התחת השמן שלי (שמנה, חלאס עם הואפלים!!#$%) לכיסא המחשב. אחרי כמה שעות טובות, אני גוררת את התחת השמן שלי מכיסא המחשב לספה, ומזפזפת בין הערוצים השונים בטלוויזיה (מישו עוד משתמש במילה "לזפזפ"?!). אח"כ אני מתייאשת, כי אין שומדבר מעניין בטלוויזיה, וחוזרת לכיסא המחשב האהוב שלי. פעילות מסוג זה היא מאוד מעייפת, אם לרגע תהיתם לכם! מאוד.. אחרי כל זה מגיע הערב ואני בדר"כ יוצאת לאנשהו או סתם נפגשת עם אנשים. ואז בסביבות 1-2 בלילה אני חוזרת, עוברת ליד המטבח, בולסת משו, מתיישבת ליד המחשב האהוב עליי כ"כ, ואחרי עוד איזה שעה-שעתיים הולכת לחרופ לחצי יממה, עד יום ההתבטלויות הבא.

השביתה הזו גרמה לי להתחבר לאנשים שאף פעם אפילו לא חשבתי שאני אוכל להתחבר אליהם.

ואתם יודעים מה? כיף לי איתם! יאפ יאפ :]

אבל האמת היא שהיום נכנסתי לישרא לעדכן לא בגלל כל זה, אלא דווקא כי היום הזה לא ממש נחמד לי ויש לי חרא של מצברוח. אז רציתי לשפוך את זה פה, בכתיבה. אז ככה... יש לי מצברוח רע, אני מבואסת ועצוב לי. זה שילוב של כל מיני דברים כמו ריבים, שיעמום, הרגשה פתאומית של בדידות, בנים, והעובדה שאני לא מצליחה לרזות ושעכשיו סיימתי חצי חבילת ואפלים :[ אוף, זה כ"כ מרגיז אותי!! אני עצלנית - מה שמונע ממני לעשות ספורט בקביעות וברצינות. ואני אוהבת לאכול - מה שמונע ממני לא לאכול שטויות כל הזמן. ואני חסרת כוח רצון - מה שמונע ממני לרזות סופסוף! ואני.. אני מרגישה שמנה!!! אוף, די! נמאס לי מזה כ"כ! אני רוצה להצליח בזה סופסוף! לרזות סופסוף! לעלות על המשקל ולראות את המספר שאני רוצה לראות! מספר שקטן ב- 7-8 קילוגרמים מחורבנים מהמספר שאני רואה כל בוקר כשאני שוקלת את עצמי!! =( וזה נמאס, אתם לא מתארים לעצמכם עד כמה! זה מדכא, ומה שמנחם אותי זה אוכל. אז אני מרימה ידיים כל פעם ומוותרת. אפילו שאני יודעת שלוותר זה בדיוק ההיפך ממה שיגרום לי להצליח.

אוף, לא כיף לי עכשיו בכלל. יש לי בכי תקוע בגרון, ופשוט לא טוב לי. אני לא רוצה להיות פסימית שוב. אני רוצה לחשוב שהכל יהיה טוב, שאני אצליח לרזות, שאני אצליח בכל מה שאני רוצה. אבל כרגע אני חושבת בעיקר על כל הנאחס הזה שיושב לי על הלב. אני מקווה שלא תחשבו שאני כזו שיטחית, וחושבת רק על רזון, כי זה לא ככה, יש עוד דברים שמציקים לי עכשיו. אני כועסת על עצמי כ"כ כרגע. וכועסת על הרבה אנשים....

טוב די, הפוסט הזה חייב להסתיים פה.

אני אלך להתקלח. כן, רעיון מעולה. אני מקווה שמחר יהיה יותר טוב [לחשוב חיובי, לחשוב חיובי!]

תמיד יש הזדמנות לפתוח דף חדש, נכון? אז ממחר אני פותחת אחד כזה. והוא נקי: מקלוריות מיותרות, מעצלנות ומדיכי. כן, אחרי המקלחת והשינה יהיה יותר טוב. ואתם עוד תראו - אני אצליח.

זהו.

ליל"ט.