לא נתנו לך הזדמנות להביע את עצמך. לא נתנו לך הזדמנות להיות מי שאת. אפילו להיות מי שהיית רוצה להיות - לא נתנו לך. ואולי בעצם את לא נתת לעצמך את ההזדמנות הזו, ובמקום זה הלכת בדרך הפשוטה ו...

יצרת אותי.

שפטו אותך כאילו כלום לא אמור לפגוע בך. כאילו זה לגמרי בסדר ולגמרי נורמלי לפגוע באנשים.

במקום לעודד ולתמוך, הורידו אותך למטה עוד קצת. ואת, חלשה, טיפשה, ויתרת להם מהר מאוד.

אז לבשת אותי.

אפילו שאת יודעת את האמת. אפילו שאת יודעת שהם צודקים - זו לא את. זו אני.

אז תפסיקי לשקר לעזאזל את השקרים הקטנים והלבנים האלה.

הנה, אני מודה בזה: אני מכוערת. כמו כל מסכה מזוייפת. נמאס לך ממני, אני יודעת. ואני הרי רוצה שיהיה לך טוב. אז אם את רוצה להוריד אותי, למה את לא עושה את זה? את יודעת הרי שבלעדיי את הרבה יותר יפה ושבלעדיי קל לך יותר לנשום. אני סתם מפריעה, סתם מפרידה. בבקשה... אל תכסי את עצמך עם כל מילה שלהם. תיראי לאן זה מוביל אותך.

לאן באמת?

תבטיחי לי שתפסיקי לשקר, להעמיד פנים ולפגוע בעצמך.

תבטיחי לי שתקמטי אותי, תקרעי אותי, תזרקי אותי, תדרכי עליי.

ושלא תתפתי לשוב אליי יותר.

כואב להפרד, אני יודעת. את עוד לא מתארת לעצמך חיים בלעדיי, אני מבינה. אבל זה לטובה.

ועמוק בלב, אולי עמוק מדי, את יודעת, ואני יודעת - שאת יותר טובה ממני, שאת יותר טובה בלעדיי.

את לא צריכה אותי יותר.

אולי לא היית צריכה אותי מעולם.

כי את יודעת, ואני יודעת, שעדיף לך בלעדיי.