אני לא יודעת אם מה שעשיתי נקרא השפלה עצמית, אבל אני בהחלט מרגישה שהשפלתי את עצמי במידה מסויימת. אני לא רגילה להגיד למישהו את מה שאני מרגישה אליו. עשיתי את זה פעמיים בחיים שלי. בפעם הראשונה זה לא הביא לשומדבר טוב. לא רציתי, ואז רציתי, ואז לא רציתי שוב, ואז רציתי שוב, ובסוף החלטתי רשמית וסופית שאני לא רוצה. ומכל זה רק יצא שפגעתי בידיד הכי קרוב אליי והכי טוב שלי והבנתי כמה שאני מגעילה.

שילשום היתה הפעם השנייה, ומאז אני מרגישה מושפלת ומובכת. אני מרגישה שהכבוד העצמי שלי נרמס לו. ואני גם לא יודעת אם ייצא מזה משהו טוב. עדיין לא קיבלתי את התשובה שרציתי. אז אני לא יודעת. שונאת את התחושה הזו. עדיף להשאיר את זה בבטן ולא להוציא החוצה את כל החולשות שלך, כי אנשים תמיד ינצלו אותן. גם אני עושה את זה. אני מנצלת את החולשות של אלה שכן מעוניינים בי. אני נהנית מזה. אני פשוט לא חושבת על זה שהם מרגישים בדיוק כמו שאני מרגישה כשהמניאקים שאני מעוניינת בהם משחקים בי.

אבל מה לעשות שאני אוהבת מניאקים? כיף לרדוף, כיף להתאמץ. לא כיף כשזה בא בקלות. בגלל זה אני דוחה את כל הנחמדים שרוצים אותי. אוף, מה יהיה איתי בסוף? :( אני מבואסת מאנשים. מחברות שלי ומבנים. תקופה רעה. כולם מסביבי נהנים ואני תקועה במקום אחד. בא לי שהחופש יסתיים, כי בא לי לראות אותו ובא לי להיות עם אנשים שלא ראיתי כל החופש.

אבל סה"כ זו סתם עוד תקופה. כבר הבנתי שזה בא לי בתקופות.

אז נקווה לטוב.