נראה שהשביתה הזו תמשיך ככה עוד איזה חצי שנה... ואני? אני לא מתגעגעת לבצפר. אפילו לא קצת.

זה מוזר לי, כי בדר"כ בחופש הגדול אני מתחילה להתגעגע. ועכשיו לא. פשוט כ"כ כיף לי בלי שגרת לימודים מעיקה, בלי שיעורים, בלי השכבה שלי (שאני מאוד מאוד אוהבת [NOT] ), בלי מבחנים, בלי כל הלחץ המסריח הזה, בלי לקום ב-5 וחצי בבוקר (כן, כן, 5 וחצי בבוקר), ובלי לשכב לישון מוקדם כדי שאני אהיה מסוגלת לקום ב-5 וחצי בבוקר (הבנתם נכון - 5 וחצי בבוקר... ואיך לעזה אני אצליח מתישהו להתרגל לזה שוב?!). בקיצור, כמו שכבר הבנתם, אני לא מתגעגעת לבצפר.

ברור שיש איפשהו (בפינה חשוכה ונידחת, אי-שם בין תאי המוח הבודדים שנותרו לי) את החששות והדאגות האלה של 'מה יהיה עם הבגרויות?', אבל אני פשוט לא מסוגלת לקחת את עצמי בידיים, לשבת לפחות חצי שעה ולקרוא משו, כמו הסטוריה למשל. גאד, אני כזאת עצלנית! בזמן האחרון שמתי לב לזה יותר מתמיד - אני פשוט כ"כ עצלנית שזה מפחיד!

אז איך עוברת עליי השביתה, אתם שואלים? נחמד ששאלתם...

ובכן: כל "בוקר" אני מתעוררת ואוכלת ארוחת "בוקר". אח"כ אני גוררת את התחת השמן שלי (שמנה, חלאס עם הואפלים!!#$%) לכיסא המחשב. אחרי כמה שעות טובות, אני גוררת את התחת השמן שלי מכיסא המחשב לספה, ומזפזפת בין הערוצים השונים בטלוויזיה (מישו עוד משתמש במילה "לזפזפ"?!). אח"כ אני מתייאשת, כי אין שומדבר מעניין בטלוויזיה, וחוזרת לכיסא המחשב האהוב שלי. פעילות מסוג זה היא מאוד מעייפת, אם לרגע תהיתם לכם! מאוד.. אחרי כל זה מגיע הערב ואני בדר"כ יוצאת לאנשהו או סתם נפגשת עם אנשים. ואז בסביבות 1-2 בלילה אני חוזרת, עוברת ליד המטבח, בולסת משו, מתיישבת ליד המחשב האהוב עליי כ"כ, ואחרי עוד איזה שעה-שעתיים הולכת לחרופ לחצי יממה, עד יום ההתבטלויות הבא.

השביתה הזו גרמה לי להתחבר לאנשים שאף פעם אפילו לא חשבתי שאני אוכל להתחבר אליהם.

ואתם יודעים מה? כיף לי איתם! יאפ יאפ :]

אבל האמת היא שהיום נכנסתי לישרא לעדכן לא בגלל כל זה, אלא דווקא כי היום הזה לא ממש נחמד לי ויש לי חרא של מצברוח. אז רציתי לשפוך את זה פה, בכתיבה. אז ככה... יש לי מצברוח רע, אני מבואסת ועצוב לי. זה שילוב של כל מיני דברים כמו ריבים, שיעמום, הרגשה פתאומית של בדידות, בנים, והעובדה שאני לא מצליחה לרזות ושעכשיו סיימתי חצי חבילת ואפלים :[ אוף, זה כ"כ מרגיז אותי!! אני עצלנית - מה שמונע ממני לעשות ספורט בקביעות וברצינות. ואני אוהבת לאכול - מה שמונע ממני לא לאכול שטויות כל הזמן. ואני חסרת כוח רצון - מה שמונע ממני לרזות סופסוף! ואני.. אני מרגישה שמנה!!! אוף, די! נמאס לי מזה כ"כ! אני רוצה להצליח בזה סופסוף! לרזות סופסוף! לעלות על המשקל ולראות את המספר שאני רוצה לראות! מספר שקטן ב- 7-8 קילוגרמים מחורבנים מהמספר שאני רואה כל בוקר כשאני שוקלת את עצמי!! =( וזה נמאס, אתם לא מתארים לעצמכם עד כמה! זה מדכא, ומה שמנחם אותי זה אוכל. אז אני מרימה ידיים כל פעם ומוותרת. אפילו שאני יודעת שלוותר זה בדיוק ההיפך ממה שיגרום לי להצליח.

אוף, לא כיף לי עכשיו בכלל. יש לי בכי תקוע בגרון, ופשוט לא טוב לי. אני לא רוצה להיות פסימית שוב. אני רוצה לחשוב שהכל יהיה טוב, שאני אצליח לרזות, שאני אצליח בכל מה שאני רוצה. אבל כרגע אני חושבת בעיקר על כל הנאחס הזה שיושב לי על הלב. אני מקווה שלא תחשבו שאני כזו שיטחית, וחושבת רק על רזון, כי זה לא ככה, יש עוד דברים שמציקים לי עכשיו. אני כועסת על עצמי כ"כ כרגע. וכועסת על הרבה אנשים....

טוב די, הפוסט הזה חייב להסתיים פה.

אני אלך להתקלח. כן, רעיון מעולה. אני מקווה שמחר יהיה יותר טוב [לחשוב חיובי, לחשוב חיובי!]

תמיד יש הזדמנות לפתוח דף חדש, נכון? אז ממחר אני פותחת אחד כזה. והוא נקי: מקלוריות מיותרות, מעצלנות ומדיכי. כן, אחרי המקלחת והשינה יהיה יותר טוב. ואתם עוד תראו - אני אצליח.

זהו.

ליל"ט.

כפי שאתם רואים, שיניתי עיצוב (שוב). אולי זה משום שאני פשוט לא אוהבת שגרה ורוצה שינויים כל הזמן, וזה מתבטא גם בבלוג. אני לא יודעת אם גם אתם מרגישים את זה, אבל אני, אישית, מאוד מרגישה את החורף המתקרב. העיצוב הנוכחי מרמז עליו, לדעתי, והאמת היא שזה יצא ככה במקרה. משום מה, אני פתאום רוצה חורף. תמיד שנאתי את החורף, את הגשם והקור. אהבתי רק אביב וקיץ. אבל בזמן האחרון פתאום בא לי גשם, בא לי מזג אוויר סגרירי שכזה, קצת דיכאוני, שקט, קריר. בא לי סוודרים רכים ומעיל, מגפיים, צעיף (אני מתה על צעיפים), כפפות וכובע (קניתי כובע יפה וכפפות בגרמניה :)). ובעיקר בא לי... בא לי שינוי כנראה.

אתם מכירים את ההרגשה הזו שיש בכל מעבר בין עונה לעונה, בעיקר בין הקיץ לסתיו ובין החורף לאביב? בין הקיץ לסתיו יש תחושה עצובה כזו, קרירה, לא נעימה ועגמומית, ואני ממש לא סובלת אותה. לעומת זאת, בין החורף לאביב יש תחושה הפוכה ונעימה יותר - של התעוררות, חמימות ופריחה. או שרק אני מרגישה ככה?! בכל מקרה, עכשיו יש (לי, אישית) תחושה של התקררות ודיכי שכזה. כאילו הכל מתחיל להתכסות בשכבה קרירה, להסתגר בתוך עצמו ולקפוא לאט-לאט, אפילו שעדיין לא קר בחוץ. אבל לי התחושה הזו עושה, להפתעתי הרבה, טוב עכשיו. היא גם קצת מזכירה לי את קנדה, וזה מפתיע אותי שזיכרונות חורפיים מקנדה עושים לי טוב.

אני כמובן שמחה שהחורף פה בארץ הוא לא כמו בקנדה, כי השלג, הכפור והקיפאון הזה שם במשך רוב חודשי השנה לא קוסמים לי בכלל כרגע :/ אבל איכשהו, תחושת העיקצוץ ברגליים מרוב קור, שהרגשתי כמעט כל יום כשהייתי חוזרת ברגל מבית הספר, והעיניים הנפוחות והאדומות, והיובש הנוראי והמגרד בידיים (שכולם תוצאה של מינוס 20 מעלות צלסיוס) כמעט ונשכחו. מוזר שעכשיו נשארו בעיקר זכרונות טובים מהתקופה ההיא, שלא כ"כ אהבתי.

אני מניחה שזה תמיד ככה, אצלי לפחות. רוב הזכרונות הלא נעימים עוברים מהר יותר, ונשארים הזכרונות הטובים יותר, מה שגורם לנו להתגעגע לתקופות בחיינו שעברו. אני חושבת שהייתי ילדה כזו, שתמיד בכל מקום ובכל תקופה הרגישה שרע לה, ורק כשהתקופה הסתיימה, פתאום הילדה הזו התחילה להתגעגע, לרצות מאוד לחזור לתקופה ההיא, ולהתלונן שוב על התקופה הנוכחית. אני חושבת שהילדה הזו השתנתה, והיא כבר לא כזו פסימית כמו שהיא היתה.

ו... זה משמח אותי :)

לא סיפרתי - חזרתי שילשום משלושה ימים בים המלח. היינו בבית מלון חמוד באמצע גן בוטני ענקי ומהמם.

זה מדהים שהצליחו להצמיח כ"כ הרבה ירוק וצבעוני על האדמה הצחיחה שליד ים המלח. אחחח, הישראלים האלה... אין, אין עלינו :) בקיצור, היה ממש כיף!! ולמי שמתכנן חופשה לים המלח - אני מאוד ממליצה על "ארץ עין גדי" (גגלו את זה אם בא לכם).

ביי ושבוע טוב :)

פשוט בא לי לכתוב משהו,

אז הנה אני כותבת.

שמתי לב שהפוסטים שלי הם כבר לא מה שהם היו לפני שנה.

הם הפכו להרבה יותר קצרים, זה א'. ו-ב', הם לא כ"כ חופרים, לא תמיד מראים מה שאני חושבת ומרגישה, ולא מפורטים מדי. לכן החלטתי לכתוב היום פוסט ארוך ארוך וחופר חופר, פשוט כי משעמם לי. הבעיה היא שאין לי נושא או רעיון. אני כמו סופר או משורר שניגש לכתוב, יושב וחושב, ולא מצליח לבטא את הרגשות שלו ולהעביר אותם לדף שמולו, כי הוא לא מוצא את המוזה שלו.

חחח... זה מזכיר לי ילדה אחת מהמשלחת שבאמצע נסיעה באוטובוס לצפון פתאום התחילה לחפש דף ועט. שאלתי אותה למה היא צריכה את זה והיא ענתה "יש לי מוזה ענקית ואני חייבת להוציא אותה". בהתחלה לא שמעתי טוב את המילה "מוזה", וחשבתי שיש לה משהו כמו מוגלה ענקית שהיא חייבת להוציא. כן.

ונחזור לענייננו (או ליתר דיוק - ענייני). מוזה. מה זה בכלל?

רגע, יש Babylon:

מוזה

השראה, שאר רוח, שכינה, רוח היצירה, אינספירציה.

וואט אבאר.

זה לא באמת מעניין אותי.

אני סתם מנסה להעביר את הזמן. בערב אני יוצאת ועד אז אין לי מה לעשות.

אה, לא סיפרתי! ההורים שלי קנו הליכון :) עכשיו אני מנסה כל יום להלך לי עליו לפחות חצי שעה. עד עכשיו עמדתי בזה כמו גדולה, אבל היום אין לי כוח לזה. השביתה הזו בהתחלה עייפה אותי ועכשיו היא משעממת אותי. אז אני חצי ישנונית כל היום, מהלכת לי מהמיטה למטבח, מהמטבח למחשב, מהמחשב לטלוויזיה, וממנה שוב למחשב. לפעמים ניגשת להליכון, רואה כמה שהוא יפה, נזכרת ברגעים הטובים שלנו יחד (?) וחוזרת למחשב. אבל... NOT ANYMORE! היום אני אכריח את עצמי לעלות על ההליכון הזה שוב, כמו שהייתי עושה עד אתמול (?!).

אני מניחה שהרעיון לכתוב אפילו שאין לי על מה לא היה חכם במיוחד. למרות שהנה, רשמתי כבר (רק שנייה...) נו משהו בסביבות ה-23 שורות. נחמד. אני אפילו סופרת שורות. אני באמת חייבת למצוא לעצמי איזה תחביב, כי את סוף השביתה לא רואים באופק, ואם עד סופה אני אמשיך להדרדר ככה זה יהיה מפחיד.

אתם יודעים מה?? אני אשחק עם עצמי משחק אסוציאציות.

נתחיל במילה... אמממ... אה... מממ... מוח!

מוח  >  פינקי (או שזה טינקי?)  >  ערוץ הילדים  (אם יש שני דברים שאין ביניהם טיפת קשר, זה מוח וערוץ הילדים!)  >  דנה דבורין  >  שירי ילדים מטומטמים  >  טלוויזיה  >  MTV  >  ריהאנה  >  אף  >  נחיריים  >  גורילה  >  ג'ונגל  >  מוגלי  >  כובע  >  טיול שנתי  >  מיקי מאוס  >  בריטני ספירס  >  דלדלה בידיים  >  הליכון  >  זיעה  >  מים  >  מפל  >  גרמנים  >  
 לאאאא!!! למה הם טסו?

אני רוצה שהם יהיו פה. כאן. ועכשיו. ומיד!

וואי, איזה פוסט מטומטם!! שום דבר עמוק לא כתבתי. ועדיין משעמם לי, ובא לי לכתוב עוד. וגם נזכרתי בגרמנים שנסעו.

טוב, אני אמשיך לכתוב מה שעולה לי במוח.

...

לא עולה כלום :/

...

אלוהים אדירים, ממש לא עולה לי כלום למוח!!! זה מזכיר לי את התקופה האחרונה בקנדה, שבה היה לי כ"כ משעמם וריקני, עד שפעם שכבתי לי במיטה בבוקר ופשוט... לא חשבתי על כלום. נאדה. עשן לבן וסמיך בראש. זה היה ממש מוזר.

... קנדה מזכירה לי את סבינה. מעניין מה היא עושה עכשיו. כנראה ישנה (6 וחצי בבוקר אצלם). מעניין איך יעבור היום שלה בבצפר. מעניין מה היא תלמד היום. עם מי היא תדבר היום. אם יהיה לה מבחן היום. וכמה היא תקבל במבחן. ולמה לעזעזאל אני חושבת על מבחנים?! הייתכן שהתגעגעתי לבצפר? לאאאא... בטוח שלא למבחנים. מה שמזכיר לי שהפסדנו את רוב מבחני הרבעון שלנו. מעניין אם המורים כתבו את המבחנים האלה בכלל. למרות שעל מה הם היו בוחנים אותנו? לא למדנו כלום השנה! עכשיו כשאני חושבת על זה, ממש כיף לי ככה, בלי בצפר. הוא לא חסר לי בכלל. אני לא מתגעגעת לאף אף אףףףף אחד משם (חוץ מלכמה. בקטנה כזה).

פתאום נזכרתי בהפלגה בקיץ. אני כל פעם מכירה אנשים חדשים ממקומות שונים, ואז נפרדת מהם, ואז מתגעגעת אליהם ואל התקופה ההיא, ואז זה עובר לי, וכשהעצב הראשוני והגעגועים החזקים עוברים לי, אז יש רק זכרונות נעימים, ולפעמים געגוע קטן שמבזיק לו פתאום... אני מניחה שלא היתה פה פואנטה בעצם.

ועכשיו... אני אספר לכם קצת על התחושות הפיזיות שלי ברגע זה ממש (כי אני יודעת שזה מאווווד מעניין אתכם ואתם מתים לשמוע על זה, לא כן?): יש לי התחלה של כאב ראש. מגרדת לי האוזן. אני יושבת על כיסאי החורק בישיבה מזרחית, וזה לא ממש נוח. אני חושבת שאיבדתי תחושה ברגליים. כואב לי הצוואר. אני רעבה קצת (הרגע אכלתי!!! שמנה, תסגרי ת'פה כבר!!). ובא לי שוקולדדד... אבל בעיקר בעיקר: כואב לי הצוואר.

אניוואי,

אני אפסיק פה. כי נמאס לי. המוזה לא הופיעה במהלך הכתיבה. אני.. אני.... אני אלך להליכון!!! כן! רעיון מעולה!

מי שקרא עד לפה מגניב בריבוע (קח לחמנייה מהמדף! >> זה משהו ברוסית... עזבו)

ולסיום-סיומת, יש לי משהו קטנטן להוסיף:

אני שונאת כשמבטיחים לי משהו ולא מקיימים!!#$%*&@!1, ושונאת שאומרים "אני אתקשר" או "אני אדבר איתך" ואז שוכחים!!!!!!!

אז למי שמכיר אותי: לטובתכם האישית, אל תעשו את זה.

סלאמת.