דווקא אתה?

אוחח... לאן הגעתי.

אני יודעת שאתה לא שווה את זה.

אז למה אני לא מפסיקה לחשוב עליך?

די, זהו! אני כבר באמת מיואשת! כל כך מיואשת שאפילו אין לי כוח לבכות. זאת אומרת - כוח יש, אבל   בשביל מה? מה ייצא מזה?? בכי לא יעזור. גם שום דבר אחר לא.

אוף, אני לא יכולה עם זה כבר. כל כך נמאס לי! כל כך בא לי שהתקופה הזו תעבור!

מזמן לא היתה לי תקופה כל כך כואבת, לוחצת ומייאשת...

נשבר לי. זהו. פשוט נשבר לי.

אני לא יכולה להתרכז בשום דבר מרוב שאתה מתרוצץ לי בראש.

מהרגע שאני מתעוררת אתה מופיע ולא מפסיק להציק. אפילו כשאני ישנה אתה שם, בחלומות שלי.

מצד אחד אני כל כך מנסה להדחיק, למצוא סיבות ותירוצים - למה לא כדאי ולמה לא צריך. ויש יותר מדי סיבות כאלה. אבל מצד שני אני לא רוצה להדחיק. כנראה כיף לי איתך בראש שלי...

ואולי כל זה שקר בכלל. עוד שקר שמטרתו להשאיר צלקת קטנה נוספת. כי אז מה עם תהייה עוד צלקת? יש לי מספיק כאלה על הלב. עוד אחת לא תפריע יותר מדי, הא?

כן... אולי שיקרת. או שלא הבינו אותך נכון, או שהגזימו.

הכל יכול להיות. אני רגילה כבר לפסימיות הזו שתמיד עוטפת אותי כשקורה משהו טוב.

כאילו שברגע שטוב לי משהו אמור להשתבש.

והזהירות הזו כבר מעצבנת אותי. זהירות לא לפלוט מילה מיותרת, לא לספר, לא לדבר, לא לחשוב על זה, לא לבחון את זה, לא לקוות. לזה אני דווקא ממש לא רגילה, אפילו שאני יודעת שיש בזה משהו טוב.

ובכלל - אני כבר עייפה.

מתי אני אראה תוצאות? יהיו תוצאות בכלל?

אני מרגישה כרגע כאילו אני משלה את עצמי לשווא. כאילו אני הולכת על חבל דק, נזהרת מכל צעד, פוחדת להביט למטה, למעלה ולכל הכיוונים, ורק רוצה להגיע למה שנמצא מולי, איפשהו שם מקדימה. יכול להיות שאפול בדרך. ואתאכזב. ויכאב לי. ויכול להיות, אולי (הלוואי) שאני כן אגיע למקום המיוחל. ושם... שם אני כבר אראה מה יהיה.

בסופו של דבר אני פשוט מפחדת כי כבר כ"כ נמאס לי ליפול.