זכרונות-שיר-בכי-נזלת, המון נזלת-איפור מרוח-מבט במראה-מגרנה
התמכרות.
התמכרות לסבל, זה איכשהו עושה לי ככ טוב.
ואני ככ אוהבת להסתיר את זה. זה המפלט שלי.
אבל זאת זכותי. זאת ההתמודדות שלי.
וזה הרבה יותר כואב לי כשאני מחייכת, כשאני עושה שופינג, כשאני עם חברות כשאני בים, כשאני אמורה להיות מאושרת.
ואני משחקת את המשחק, ואז בשניה נכבת מבפנים.. ורק מחכה לרגע שאני אחזור ללבד שלי.
ומה אני אעשה שם בעצם?
אבכה, ארחם על עצמי, אחשוב כמה אני יפה כשאני בוכה וכמה אני מכוערת כשאני שמחה.
והכי גרוע? כשהבכי נגמר.
כי אז אני נשארת עם הריקנות.
הבכי משחרר.
הבכי עושה לי טוב.
הריקנות זה מה שגומר אותי.
הלוואי שהייתי שבורה
שבור אפשר לתקן.
כשמשהו מרוסק כבר אי אפשר..
אולי אפשר להחזיר אותו למעין צורה מעוותת
וזה בעצם מה שאני..
מודבקת בצורה שונה, אני פשוט לא מה שהייתי פעם. ואני אפילו כבר לא מנסה להסתיר את זה.