שנים שלא נפלתי על המקלדת ופשוט כתבתי מה שבליבי. או יותר נכון חודשים (בואו נהיה מציאותיים)

בחודשים האחרונים קראו כל כך הרבה דברים בחיי שזה מפחיד.

יש לי סוג של בעיה, אני בדיאטה שיש האומרים שאני כלל לא צריכה אותה אבל אני עקשנית

כל כך ששום דבר לא יעזור, ולפעמים שאני אוכלת מעל המותר בעיניי אני הולכת להקיא בכוונה.

לימדו אותי את זה לא מזמן, ואז ניסיתי את זה שהייתה לי בחילה וזה עבד ומאז אני מנסה את זה כמה וכמה פעמים.

סיפרתי את זה ל2 אנשים. שאני סומכת עליהם, על אחד כבר פחות.

אני לא מאמינה שלחבר שלי לא סיפרתי את זה, אולי כי הוא אמר שאם אני יעשה את זה הוא יפרד

ממני, וזה משהו שאני לא רוצה כי אני אוהבת אותו כל כך. אני אקריב והקרבתי בשבילו כל כך הרבה.

אני אוהבת את הימי שישי האלה שאחרי הארוחות אני באה אליו, רואה איתו רמזור או ארץ נהדרת ואז אנחנו בשלנו.

אני מפחדת, מפחדת שאני לא אצליח להרזות, מפחדת מאכזבה. מהשמנה.

לא יכולה לסבול את זה שהשמנתי מ51 שנה שעברה, עכשיו רוצה לרדת. כל כך רוצה לחזור לפעם,

לבליטות של העצמות האלה, לא לרדת מזה.

נמאס שכל הזמן יש עקיצות של "את מרעיבה את עצמך" "את מקיאה" "תפסיקי עם זה אנרוקסית"

כי זה הורג אותי ועושה חשק לעשות את כל הדברים האלה 10 פעמים, אלה שהכי דואגים לי גורמים לי לרצות לעשות את זה.

וזו הרגשה נוראית.

שיהיה לילה טוב ושבת שלום. מתה לישון להרבה שעות.

יש לי כל כך הרבה שעות שינה להשלים.

הרגשתי כל כך קרובה אליך היום היה בינינו חיבור עצום הרגשתי איתך בן אדם אחד.