חטפתי את שוק חיי.
נכנסתי לבלוג וגיליתי שהוא התחיל להעלות עובש. ולא סתם עובש, אלא עובש מסריח, כחלחל ירקרק לבנבן, ובעל מרקם דוחה כמו שרק עובש יכול להיות.
החלטתי לקום ולעשות מעשה. כן, מן צעד של ספק אומץ וספק פזיזות,
החלטתי לעדכן.
אז מה עבר עלי בזמן שהוזנחת, בלוג יקר?
וואו. המון. קשר ופרידה מוזרה ומעצבנת. בחיים לא הייתי חושבת שדווקא אני, שכמו מפגרת מגנה על הכל רק כדי להשמיע את הקול השמרני, אכעס כל כך על בני עקיבא. מה זה אמור להביע?
היינו חברים עוד לפני שהוא נכנס להדרכה. ועכשיו פתאום אסור לו להראות כשהוא נוגע בבנות, ואסור לצאת עם חניכות ואסור ואסור ואסור.
אבל אולי זה לטובה, אולי צריך את זה, כי בתכלס זה לא היה אמיתי.
אוקיי, נקסט-
גדלתי והתבגרתי, (בתהליך של אבולוציה לאחור, כמו תמיד. אני תוהה אם מתישהו אני אגיע לילדותיות מקסימאלית, או שזה יכול להמשך ולהמשך לנצח) והתכערתי והתייפיתי, והתמכרתי, ונגמלתי, ואכלתי והקאתי (טוב, בלי להקיא), והסתכלתי והתאכזבתי.
עוד דבר חשוב ביותר-
כישלון מאכזב ביותר, שהעמיד בפני המוני סימני שאלה ענקיים.
ניסיתי להתקבל לתלמה ילין, ועזבו את זה שהמשפחה בכלל לא חשבה שאני יכולה להתקבל, ולא רצתה שאני אתקבל, וחברות לא רצו שאלך בגלל אגואיזם מסוים שדי החמיא לי אבל הרגיז, הכי חשוב הוא שאני בכלל לא חשבתי שאני מסוגלת להתקבל.
אבל כמובן, לנסות לשכנע את עצמי בו זמנית שאני גם יכולה וגם כלום, זה לא החלטי במיוחד.
לבסוף הגיע המכתב שהודיע שכאן נפרדו דרכינו. עד שעברתי את השלב הראשון, שבכלל לא חשבתי שאני מסוגלת לזה, הכל קרס.
אני משתדלת להתעלם, אבל זה קשה, וזה מאכזב, וצורם.
טוב, לפחות אני אלמד להתמודד עם כשלונות בעתיד. ואני מניחה שיהיו הרבה כאלה.
התוודיתי לפני חברה על דבר ששמרתי בבטן המון זמן. מצד אחד אני מצטערת על זה שזה יצא החוצה, ועכשיו אני לא יודע מה יתגלגל מזה הלאה, אני מתפללת שלא יתגלגל כמובן. מצד שני טוב שיש עם מי לחלוק, ומאוחר יותר אני בטח אשמח על זה.
האתגר העיקרי כרגע הוא להגמל מהמחשב (נו, כמו תמיד), לפתור קוביה הונגרית, לקרוא כמה שיותר ספרים, לראות כמה שיותר סרטים |מישהו אמר אליס בארץ הפלאות עם ג'וני דפ??| ולעשות בכל יום דבר שמפחיד אותי.
אה, ולשנות את השיער. איך בא לי ראסטות. או משהו כחול. או.. טוב נזרום.
תאחלו לי בהצלחה ביום שלישי .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
