הנה מגיע לו עוד משבר פרקטי בחיי.
ההרגשה הזו שהכל מתפרק, מעצבן, קורס, לא חשוב, חסר טעם. .
הרגשה מזוויעה,
אני שווונאת להרגיש ככה!
זה לא קשור אלייה, זה לא קשור לאף אחד,
זה קשור אליי.
זו אני, אני והכאב שבוקע מתוכי מתי שרק מתחשק לו.
מתי הכאב הזה יחלוף, מתי זה יפסק[?!]
אין לי את הכוחות להמשיך קדימה,
אין לי את הכוחות להילחם.
אני חלשה, חלשה יותר מתמיד. .
בצעדים קטנים אני מנסה להמשיך. . למרות שקשה אני ממשיכה לצעוד
אך ללא הצלחה, אני ממשיכה ליפול.
כוחות מעטים נשארו לי והם נעלמים.. נעלמים מהר מדיי.
מה אני אעשה כשהם יגמרו?
מה אני אמורה לעשות עם עצמי,
בכלל, אני עוד אהיה פה כשיגמר לי הכוח?
המון שאלות מתרוצצות לי בראש אבל זה לא מסיח את דעתי מהכאב. .
המחנק הזה בגרון שניה לפני הבכי שמתפרץ,
המועקה הזו בלב,
אני שונאת להישבר,
שונאת ליפול ואז לקום,
שונאת את הרגשת ההשפלה הזו,
די, שיפסק!
זה לא הוגן כלפיי ולא הוגן כלפי הסביבה שלי. .
לא הוגן שאני מוציאה את רגשי הנחיתות שלי עליהם, עליהן ואולי עוד מעט גם עלייה =\
ואין לי את הכוחות, אין לי את הכוחות לעצור את עצמי מלצעוק כמממממה כואב לי,
פשוט אין לי.
אני רוצה להבריא,
אני לא יכולה עם הכאב הבלתי פוסק הזה שעושה אותי חולה,
אני רוצה שהמחלה הזו תעלם, אני רוצה להבריא,
אני רוצה שיהיה לי טוב, אני באמת רוצה. .
ולא לתקופה,
לתמיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
