הפתעתי את עצמי,
סיפרתי גם לאבא. .
אפשר לומר, כמעט יציאה מהארון,
רגל בחוץ רגל בפנים.
אז פירקתי את המשפחה במו ידיי בכמה דק' בודדות.
אני מתחרטת אבל גם רגועה.
אני בוכה אבל גם מחייכת,
אני עצובה אבל גם שמחה,
אבל אני?! כבר לא אני.
אני אחרת,
אני לא מי שהכרתי ושהייתי לפני שכל זה קרה.
אז ההורים שלי מתמוטטים, לא אוכלים, לא ישנים, לא מתפקדים ורק בוכים והכל בגלל מה/מי?!
בגללי.
הם אומרים שהם מקבלים, שהם איתי
אבל בו זמנית אני מגיעה לפסיכולוג,
אני מתעוררת מבכי,
אני נאכלת מבפנים שיצאתי לא בסדר,
שאני צריכה לוותר עלייה בשבילהם.
הם לא מבינים שאם אני מוותרת עלייה אני מוותרת על עצמי?
גם ככה הלכתי לאיבוד, היא היחידה שמכוונת אותי,
אם לא היא לא יודעת אם בכלל הייתי נלחמת,
רק היא נשארה לי, רק עלייה אני נלחמת.
אני אוהבת אותה והיא אותי - אני לא אוותר על זה בעד שום הון שבעולם!@
אז ההורים שלי מתמוטטים, לגיטימי הם רק מתחילים להכיר בזה,
לא ציפיתי שיבואו ויחבקו אותי ויגידו לי שהכל בסדר,
ידעתי שזה יהיה ככה אבל שיפסיקו לבקש ממני לוותר עלייה כי זה לא ילך,
כי אם זו לא היא זו מישהי אחרת,
מהיום למחר לא משתנים.
אז ההורים שלי הגיעו למצב שהם לא מתפקדים ולא יכולים להעביר את החג אז נסענו לדודים. .
עכשיו המצב רגוע, ההורים שלי מדברים, צוחקים, מתווכחים והכל נראה נחמד,
אני מקווה שזה יתרום להם למצב רוח.
כשאני נכנסת לבית אני נכנסת לדיכאון, לא טוב לי שם.
שוררת שם אווירה דיכאונית,
אווירה שלא מתאימה לי.
אז אני מקווה שהחג יהיה קצת נחמד, לא שמח אבל נחמד ושנצא מכל הגועל שהפלתי על המשפחה. .
אני מאחלת לעצמי להמשיך להילחם,
להיות אני - להילחם למעני ואחרי זה למענה,
להילחם על אהבתי,
להתגאות במה שאני. .
כי אני כזו ואני לא 'חולה'! 
אוווהבת אתכם. . ואותה [במיוחד] D:
להת'
בבלוג זה
בכל הבלוגים
