אתמול.
אתמול נשברתי סופית.
אחרי וויכוח קטן ושטותי עם אמא הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר,
הבנתי שהכוחות הכי קטנים לא נשארו בגופי.
לקחתי את עצמי והלכתי, נעלמתי לכולם.
בלי סימן חיים, עם פלא' מכובה, המון דמעות וחתיכת ברזל מהכביש.
הלכתי, הלכתי בכביש בוכה, צורחת,
משטרה עצרה. . רצתה לקחת אותי איתה- לא הסכמתי.
מצאתי את החתיכת ברזל והלכתי למקום בודד,
ישבתי ובכיתי, בכיתי כמו שאף פעם לא עשיתי,
הכאב צרח מתוכי, הכאב בקע מבפנים.
כל צרחה, כל בכי- עוד חתך.
כל צרחה- עוד כאב,
כל צרחה- סבל.
שכבתי שם זרוקה, מלאה דמעות, מלאה כאב, המון בדידות.
הרגע הכואב ביותר היה לנשק את הטבעת,
לנשק אותה ולצרוח שאני מצטערת,
שאני מצטערת שאני ככה עוזבת אותה,
שאני מצטערת שאני כזו חלשה ולא חזקה בשבילה,
שאני פשוט מצטערת אבל אני אוהבת אותה לנצח.
משהו אמר לי להדליק את הפלא'. .
משהו אמר לי שמשהו קורה. .
הדלקתי, כל העולם חיפש אותי.
ברחובות, בבית. .
דאגו לי, פעם ראשונה שהרגשתי את זה,
שאני חשובה.
היא מצאה אותי, היא רצה אליי שאני לא אעשה יותר ממה שכבר עשיתי. .
בכיתי כמו משוגעת, הראתי לה ת'יד והיא צעקה. .
היא אמרה שאני משוגעת,
היא אמרה למה עשיתי את זה?
מה יש לי?
היא אמרה ואמרה,
ואני[?!]
אני בכיתי ובכיתי.
היד שורפת לי,
הכאב אותו כאב,
הסבל לא נעלם,
הדמעות שרוצות להתפרץ לא מפחדות,
ואני[?!]
פשוט נשארתי אותה בחורה כואבת,
עם יד פצועה,
וחייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
