זו הייתה עוד תחילת שנה.
לא מיוחדת ולא שונה מעשר השנים הקודמות.
כיתה י' נראתה מבטיחה וזוהרת מרחוק.
אבל ברגע האמיתי,לא הרגשתי מיוחד יותר, או מגניב יותר.
הרגשתי אותו בר.
הגעתי לביה"ס בשעת צהריים מוקדמת.
רוב חבריי לספסל הלימודים כבר התמקמו להם בחדריהם.
ורק אני,נאלצתי להתעכב כדי לקחת חלק בצילומים של אבא.לקמפיין.
כל הבנות של השכבה כבר הסתובבו להן במסדרונות.
מדברות על הרכישה האחרונה שביצעו, או על מופע הבלט שבו השתתפו.
נכנסתי לחדר, ועדי כבר ישב על הספה ושחק בפלייסטיישן.
כל החופש לא התראינו ואפשר לנחש שהתגעגעתי לחברי מילדות.
עדי לא היה כמונו.כמו כל חברי קבוצת הספורט.
הוא לא היה אתלט וגם לא בעל מראה טוב.
להפך.עדי היה נער שמן.
אבל למרות זאת,הוא היה החבר הכי טוב של כולם.
הוא היה מצחיק ושנון וידע לעזור.
ובעיקר,הוא היה רגיש.
כמוני,עדי בא ממשפחה נחשבת.
משפחתו של עדי הייתה משפחת יבואני רכב.
אחרי שסידרתי את חפציי במקומם אחרי חופשת הקיץ הארוכה,
יצאנו להסתובב קצת בבית הספר.
עשרות בנות בלונדיניות,כמו תמיד לבושות בבגדי מעצבים,
רכלו על כל דבר שזז.
ביום נורמלי חציית המסדרון מצד אחד לצדו השני,
לא ארוכה מחמש דקות בודדות.
ביום הזה,שכולם נפגשים אחרי חודשיים של נתק,
לחצות את המסדרון היה דבר נורא ביותר.
כל הבנות הבלונדיניות,שהיו לבושות בבגדי מעצבים נגשו לברך לשלום.
אני,כבר לא התרגשתי מהתלהבות הזו,של היום הראשון.
כבר לא התרגשתי מהמבטים החודרים שכולם נהגו לתקוע בי.
וגם לא התרגשתי ממעמדי החברתי.
בבית הספר שלנו,הפנימייה היוקרתית הזו,
נחשבתי לאצולה הבית ספרית.
אחיי ואחיותיי למדו בבית הספר לפני,והשאירו אחריהם,
מודל לחיקוי,מודל למצוינות.ובמצוינות אני מתכוון גם בתחום החברתי.
כל התלמידים נראו בעיניי אותו דבר.מתיימרים להיות חשובים,נעלים.אך ללא הצלחה.
שנאתי את הסטיגמה שהדביקו לבית הספר שלנו.
"רק מי שלובש את הבגדים הנכונים,מתרועע עם האנשים הנכונים,
ויש לו את המזומנים הנכונים,יכול ללמוד בבית הספר הזה."
כל ההצגות והטקסים שנלוו להיותי חלק מבית הספר הזה,
וממשפחה רפובליקאית גדולה ומיוחסת,נראו בעיניי כלא חשובים.
תמיד זלזלתי באותן בנות שלומדות בלט בסטודיו ההוא,רק כי זה נחשב.
או באותן בנות ששותות תה בדיוק באותה שעה,או שמחזיקות ברשותן מעצב שיער ומאפרת.
אני ועדי צחקקנו לנו על כל הפלצניות שהסתובבו להן במסדרונות,
ואז,מישל,שתמיד נדבקה אל עדי הופיעה והתחילה לדבר.
את מה שהיא אמרה אני לא בדיוק זוכר.
בזמן שהיא דיברה,הייתי עסוק בלסקור את התלמידה החדשה בבית הספר.
היא הייתה שונה מכולן.לא נראתה אחת שלובשת מותגים,או כזו שעושה מה שמצפים ממנה.
גם הייתי בטוח שהיא לא משתתפת בטקסי התה,או בכלל,שמאחוריה משפחה רפובליקאית.
או משפחה בכלל.
המשכנו להסתובב ולהיתקל בכל חברינו לספסל הלימודים.
חזרנו לחדר,והתחלנו להתארגן לקראת מסיבת פתיחת השנה ב"קולני".
כל אותו הזמן,לא הצלחתי להוציא מראשי את התלמידה החדשה הזו,שאפילו לא ידעתי את שמה.
כשהגענו ל"קולני",נכנסנו ישר,בלי לחכות בתור.
מרחוק,ראיתי את מישל וחברתה.
נכנסנו למועדון והתפללתי בכל ליבי שאותה חדשה,תצליח להיכנס גם היא.
בפנים,חכו לנו דורון וחבריו.
דורון,אחיו הגדול של עדי שהיה שונה ממנו ב360 מעלות,
היה קפטן נבחרת הכדורסל של ביה"ס,ועכשיו,משסיים ללמוד,העביר לי את התפקיד.
אחרי שעברתי ואמרתי שלום לכל מי שהכרתי,נגשתי להזמין לי משקה.
ראיתי אותה,יושבת על הבר,לבד.
החלטתי שזה הזמן המתאים ונגשתי אליה.
הצגתי את עצמי ומיד היא השיבה.
"מיקה."לא יכולתי שלא להתמוסס ממנה.
ראיתי את דורון מסמן לי לבוא מהר לכיוונו,
אז נפרדתי ממנה.
יכולתי לראות שהיא לא בדיוק יודעת איך להגיב אליי.
הרגשתי בלב משהו שונה.הרגשתי שהיא שונה.
יותר מהכל,הרגשתי שאני מאוהב.מאוד.
"הוא ידע עמוק בפנים שאולי,אולי הפעם זה ייקרה - הוא ייתאהב."
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
