כאילו זה קרה אתמול. אותו לילה שנפל לי האסימון וקלטתי פתאום שהיא גוססת ואין יותר מה לעשות.
עברו לי בראש כל אותם הרגעים איתה, שזכרתי מהילדות, והיה קשה לעצור את הדמעות.
כעסתי. שגיליתי שנתיים אחרי שכולם כבר ידעו, גם אלה שלא היו ממש קשורים. וגם זה היה במקרה.
שלושה חודשים מאותו הלילה, היא כבר לא הייתה.
היא הייתה אישתו השנייה של סבא. את הראשונה גם לא הכרתי, ככה שבשבילי היא הייתה סבתא.
במשפחה לא ממש אהבו אותה. והאמת, אני עד עכשיו לא מבינה למה.
היה לה מין מבט טהור כזה בעיניים שלא ראיתי אצל אף אחד אחר.
היא הייתה היחידה במשפחה שידעה מה להגיד ומתי. איך לרסן כשצריך. ידעה לתת ביקורת בונה.
הערצתי אותה בילדותי. אין ספק שאם אגיע לגילה ארצה להיראות כמוה.
ידיה וציפורניה המטופחות, ושיערה. ההליכה הרגועה, הדיבור הנעים.
אלה רק חלק מהדברים שעיצבו את דמותה בחיי.
אי אפשר להגיד שהייתי קרובה אליה, אבל השתדלתי.
בשנתה האחרונה לא נותר כלום מאותה דמות.
את ידיה החליפו ידיים נפוחות ורועדות, של אישה מבוגרת ממנה בהרבה, ואצבעות שבקושי תפקדו.
על ראשה פאה שכמעט תמיד נראה עקומה ומרושלת. ועיניה הרכות כבר מזמן לא ראו.
היא נעזרה בהליכון, ולאחר מכן בעגלת נכים.
אני אף פעם לא אשכח אותה בביקור הלפני האחרון. בתיאור הנ"ל, בעגלת הנכים, מתכננת בקול סמכותי את מה שתעשה כשתשתחרר מבית החולים. שאילו הייתי רק שומעת את מה שאמרה בלי לראות, הייתי בטוחה שתוך יומיים היא בבית.
הייתי רוצה יותר לזכור את הרגעים הטובים, לפני שחלתה.
אבל ככל שאני מתאמצת אני לא מצליחה להיזכר. רק בתמונות חולפות של דמותה וקולה.
אתמול נסעתי לבית העלמין. הגעתי לבד. זכרתי בערך את המיקום אבל לא הצלחתי למצוא.
התקשרתי לקרובי משפחה, אבל אף אחד לא ידע לתת לי את המיקום המדוייק.
ככה הסתובבתי שם כמעט חצי שעה. מכל צעד שהתקדמתי התביישתי בעצמי יותר ויותר.
הייתי שם רק שלוש פעמים לפני כן. פעם בלוויה, במליאת שנה ושנתיים.
ותוך כדי שאני מתקדמת, מצאתי את עצמי ניצבת בפני המצבה.
הסתכלתי עליה. על התמונה החרוטה, שכנראה לקוחה משנות ה40 שלה.
הסתכלתי בעיניה מלאות החזון.
התמונה הזאת היא כנראה הזיכרון היחיד שישאר לי ממנה מלפני המחלה בטווח הארוך..
אחרי ארבעים דקות הגיעו שאר בני המשפחה, וההצגה החלה.
31.12.1941 - 22.08.2006
שתנוח על משכבה בשלום.
*התחלתי את הפוסט בכותרת "שנתיים למותה" ורק אחר כך הבנתי שעברו בעצם 3 שנים.