נמאס לי מהמלחמה היומיומית הזאת בפאקינג אוכל! 

נמאס לי להתאפק ובסוף להשבר.

נמאס לי שאני שנה שלמה במלחמה עם עצמי ועם הגוף שלי. וזה אפילו לא עזר לי... אני 3-4 קילו יותר מהטחינה שעברתי בקיץ בשביל לרדת, והכל עלה מתחילת הלימודים.

נמאס לי לפחד ללכת לימי הולדת של חברים שלי מהפחד שאני אתחיל לבלוס שם.

ונמאס לי לצאת עם חברות לשבת במסעדה ולהזמין סלט.

ונמאס לי ללכת לשבת עם כל החברים בפיצריה ושכולם יטחנו ורק אני אסתכל עליהם ויאכל סלט או איזה טוסט... ואז בסוף להשבר לבד בבית.

ונמאס לי ללכת למטבח מהשעמום.. להכניס משהו מיותר לפה.. ללעוס אותו ולקרוא לעצמי בהמה בלב, אז פשוט לירוק את זה לפח במקום לבלוע.. וזה פאקינג קורה לי כ"כ הרבה...

ונמאס לי שזה הדבר העיקרי שמעסיק אותי ביום... 

ושכל פעולה שאני עושה מעניין אותי רק כמה אנרגיה זה ישרוף לי...

ונמאס לי שכולן סביבי יכולות לאכול מה שבא להן כמה שבא להן ועדיין להיות מידה 36-38 במכנסיים...

ונמאס לי שאני לא רואה את זה במראה אבל מרגישה את השומן עם כל תזוזה שלי...

ונמאס לי להרגיש את הסנטר הכפול...

ונמאס לי להשפיל מבט בחזרות למסיבת סיום בסטודיו, כדי לא לראות את עצמי בכל המראות שמקיפות את החדר...

ונמאס לי להלחם בעצמי.

ונמאס לי לראות איך פעם הלך לי ועכשיו כבר לא..

ונמאס לי להסתכל על עצמי שעות במראה ולא להבין מה לא בסדר..

ונמאס לי לתפוס לעצמי את הבטן בעצבים ולהתחנן שזה יעלם כבר... 

ונמאס לי להיות פאקינג רעבה! כי אמנם אני טוחנת שטויות.. אבל הגוף שלי כבר כ"כ התרגל לאיזה 800 קל' ביום שאין לי ממה להוריד כדי לא להשמין!

ונמאס לי שעם כל החרא הזה וכל ההרגשה הזאת... אני עדיין לא מצליחה לשים לעצמי גבולות..

קשה לי... אני באמת לא יודעת מה להגיד יותר מזה.. 

פשוט קשה לי. כל התקופה הזאת. 

עוד שבועיים יוצאים לחופש האחרון...

לא ממש חופש כל יולי אני נטחנת ב2 עבודות בין לבין אימונים. התגעגעתי. 9 חודשים שבהם אני באמת אוכל להשיג את המטרה שלי... 

מקווה לשרוד עד אז.