שלושה בחורים ונערה אחת.

הי בנות, אני מזכירה שזהו סיפור חדש לחלוטין.. זה לא שכתוב של הסיפור הראשון.

שלושה בחורים ונערה אחת - פרק שני.

בוקר, אני כל-כך שונאת בקרים. לקום מוקדם ולהתחיל להתארגן לביה"ס כשהעיניים עוד חצי סגורות, באסה לגמרי.

קמתי בעיניים עצומות מהמיטה, הייתי כל-כך עייפה שלא היה לי כוח לפקוח את העיניים. עוד לא התרגלתי לשעות בי"ס.

"אוץ' " מלמלתי כשהתגלגלתי מהמיטה כשניסיתי לקום. וזה מה שקורה כשאני קמה מהמיטה בעיניים עצומות.

שפשפתי את ראשי הכואב, פוקחת את עיניי באיטיות, תוך כדי שאני שומעת את רועי מכריז "25 ואני יוצא".

"מניאק" מלמלתי וניגשתי לארון.

אני עוד כועסת על רועי מאתמול, באמת שהוא הגזים. בתור אחי התאום הוא אמור לעודד או לעזור לי, ומאז שהוא והאקסית שלו נפרדו, הוא פשוט עושה ההפך. אז כן, זה נחמד שהוא נותן לי טרמפ בבוקר.. אבל זה רק כי הוא הולך לאותו מקום.

ישבתי לי בכיתה עם אוזניות על האוזניים כשבאייפוד מתנגן השיר Fireflies.

ראיתי את דניאל מניח את תיקו בכסא לידי, אומר משהו, מסובב גבו והולך לכיוון הדלת. הורדתי את האוזניות מאוזניי כאשר אני קוראת "דניאל".

הוא הסתובב לעברי ונעצר "מה?" שאל נועץ בי מבט נוקב.

"תקשיב," נאנחתי "אני באמת מצטערת על אתמול. אני לא כזאת בד"כ, פשוט שנייה לפני שהגעת רבתי עם אחי התאום ואז אתה באת ואני הייתי עוד עצבנית וקרה שהוצאתי עליך את העצבים. אני באמת מצטערת שזה יצא ככה"

ואו, וואחד נאום נתתי לו.

"זה בסדר" השיב מתקרב לעברי. הוא התיישב על השולחן כאשר גופו וראשו פונים לעברי, חייכתי אליו. "אבל את יודעת מה?" שא.

"מה?" הבטתי בו, לא מבינה לאן הוא חותר.

"לא גילית לי את השם שלך עדיין" אמר בחיוך.

"אה, זה.. כן" צחקקתי "אגם, אבל זה בד"כ אגי או מיק"

דניאל חייך לעברי.

המשכנו לדבר על איך ביה"ס לדעתו, הילדים, איך בב"ש – המקום ממנו בא, אם הוא מתגעגע.

אחרי כמה דקות עידן נכנס לכיתה צוחק עם ליאור.

"בוקר טוב לך יפיפייה" חייך אליי ליאור ונתן לי נשיקה בלחי.

כמה שהוא ליצן, ככה אני מתה עליו. טוב, אני חייבת למות עליו – הוא החבר הכי טוב שלי.

"בוקר טוב חתיך" חייכתי לעברו.

"הולכים לים היום?" זרק לעברי כשהוא ועידן מתקדמים לעבר מקומם.

"יודע מה? זורם לאללה" השבתי, מביטה בו בחיוך קטן.

"בכיף קטנה, תתקשרי אליי ישר שאת בבית" אמר ליאור.

"מבטיחה" קרצתי לעברו.

"הלו?" נשמע קול לא מזוהה.

"ליאור?" שאלתי

"אה לא, הוא מתלבש" אותו בחור ענה.

"אה וואלה? ועם מי אני מדברת?" שאלתי, מעניין אותי מי זה הבחור עם הקול הסקסי הזה.

"עידן" השיב.

אני חושבת שנחנקתי באותה שנייה.

"אה," השבתי "תגיד לו לדבר איתי, אוקי?"

"אה לא רגע, הנה הוא יצא.. קח אחי, אגם" שמעתי את עידן אומר.

"הההההלו" נשמע קולו של ליאור, צחקתי.

"טיפש" צחקקתי.

"אז את מוכנה יפה?" שאל.

"אהא" השבתי.

"אז תתחילי לצאת נשמה" השיב.

"יוצאת יוצאת" השבתי.

"יאלה מיקו, נתראה בים, מת עליך" אמר, חמוד ממש.

"חולה עליך לילוש" צחקתי.

"את מקרה אבוד," נאנח "ביי" השיב וניתקנו.

אז כן, בתור החבר הכי טוב שלי מותר לו לקרוא לי אחרת מכולם, אז הוא קורא לי מיקו.. כמו מיק, רק מיקו. ואני? אני קוראת לו לילוש. וכן אני יודעת שזה נשמע גיי בטירוף, אבל אז מה?

עשיתי טלפון קצר לדין ודניאל לראות שהם מוכנים, לקחתי את התיק שהכנתי ויצאתי.

עליתי על האוטובוס ונוכחתי לדעת שדניאל עליו כבר "הי דני" חייכתי אליו והתיישבתי על ידו. לפי מיטב זכרוני דין צריכה לעלות תחנה הבאה.

אני ודניאל המשכנו לדבר ודין עלתה על האוטובוס. אחרי בערך 10 דק' של נסיעה הגענו לים.

"ואו איך אני אוהבת ריח של ים" אמרתי בחיוך כשהריח של המלח נכנס לי לאף.

"אל תתרגלי לזה יותר מידי, עוד מעט חורף" דין אמרה, ו-ואו איך שהיא יודעת להרוס שמחות.

הלכנו על החול מחפשים את ליאור.

"לילוש" צעקתי כשראיתי את גבו מופנה אלינו. כן, אני מזהה אותו מאחורה.

"הי לך יפה" הסתובב לעברנו וקם. רצתי אליו והוא חיבק אותי בחיוך.

התנתקתי מחיבוקו ואז שמעתי "הי" סובבתי ראשי לכיוון שמאל וראיתי את עידן יושב על המגבת בלי חולצה ו-ואו איזה ריבועים גאד. הוא חתיך גם עם חולצה וגם בלי.

דין אמרה שלום לליאור ועידן וכך גם דניאל. הוצאתי את המגבת מהתיק ופרסתי אותה על החול. הורדתי את חולצתי והמכנס הקצר שלבשתי עליי ונשארתי רק עם בגד ים שהחזייה שלו הייתה לבנה עם קשקושים אדומים והתחתונים היו אדומים ועל התחת היה כתוב בלבן "בילבונג".

שמתי לב שעידן בוחן אותי אבל בתכלס לא היה אכפת לי יותר מידי. נשכבתי על המגבת לא מסירה מעיניי את משקפי הטייסים שהיו עליהן.

בתכלס אני בצבע מוקה נוטה ללבן כזה, מה שאומר שאני לא צריכה להשתזף יותר מידי. דין נשכבה לידי.

"מיקו" נשמע קול מעליי וראיתי את ליאור.

"כן?" שאלתי מביטה בו דרך משקפיי הטייסים שלי.

"נכנסנו למים לגלוש" חייך אליי.

"תהנו" השבתי בחיוך מתוק עם גומות חן וליאור הלך.

"העידן הזה כל-כך חתיך שאין דברים כאלה" אמרה דין לאחר דקה.

התרוממתי מעט חיפשתי את דניאל בעיניי ומצאתי אותו מדבר עם בחורה כלשהי, סחטיין עליו.

לאחר מכן הבטתי לעבר המים וראיתי את ליאור ועידן על הגלשנים שלהם, את זה שליאור גולש טוב אני כבר יודעת. אבל בחיים לא ידעתי שעידן גולש ככה, או גולש בכלל. לעזאזל, הוא חתיך.

"כן, הוא נראה טוב" השבתי לדין.

"נראה טוב? רק נראה טוב? אלוהים אדירים, הוא פשוט מושלם" השיבה.

"תגזימי" גיחכתי והנחתי את משקפיי הטייסים שלי על עיניי.

חזרתי למצב שכיבה, מתהפכת על הבטן.

לאחר 10 דק' פלוס מינוס הרגשתי טיפות מטפטפות מעליי. בקושי הספקתי לפתוח את עיניי והרגשתי שאני מורמת באוויר תוך כדי שדין צועקת ברקע, כנראה שהרימו גם אותה. הבטתי באדם שהרים אותי, ליאור.

"לילוש אני אהרוג אותך!" צעקתי "תוריד אותי!!" הכיתי אותו, או לפחות ניסיתי.

גם דין ניסתה להיאבק בדניאל, עד ששתינו הבנו שלא הולך לנו ושהם חזקים יותר מאיתנו. ליאור ודניאל הלכו איתנו לעמוקים ופשוט זרקו אותנו למים. היה כל-כך קר.

"אני אהרוג אותך" צעקתי לעבר ליאור שהספיק לצאת כבר מהמים. יצאתי החוצה במהירות, קפאתי מקור.

"לי-אור!" צעקתי, המניאק לקח לי את המגבת, אני לא מאמינה!

עמדתי על החול כשידיי מוצלבות על חזי וכפות ידיי מנסות לחמם את כתפיי וידיי.

עידן הביט בי לרגע אך התעלמתי ויותר התרכזתי בעובדה שאני קופאת מקור. שיניי נקשו. לפתע הרגשתי מן חום כזה, מישהו שם עליי מגבת.

תפסתי את המגבת והסתובבתי לראות מי זה, מגלה את עידן עומד בדיוק מולי, כל –כך קרוב אליי ומביט בעיניי עם עיניו הירוקות והמדהימות.

שיערו הבלונדיני היה רטוב והרטיב את גופו.

"תודה" אמרתי בקול חלוש לעברו "אין בעד מה" חייך חיוך מושלם.

פתאום הבטתי מאחורי כתפו הימנית של עידן וקלטתי את ליאור בערך 10 מטרים מאיתנו.

"מניאק" צעקתי לעברו "אתה עוד תשלם על זה" והוא בתגובה רק חייך חיוך ממזרי.

"תודה על המגבת" אמרתי והורדתי אותה מעליי. הבאתי לו את המגבת "באמת הצלת אותי" חייכתי לעברו חיוך קטן, הוא חייך אליי חזרה.

ליאור היה עם הגב אליי ואני פשוט רצתי וקפצתי עליו תוך כדי שאני אומרת "לילוש".

"אוץ' " הוא סינן ואני צחקקתי "הרסת לי את הגב"

"אמרתי לך שאני אתנקם בך, לא?" צחקקתי.

"אוי אני עייפה" נאנחתי כשנכנסתי הביתה. רועי שישב בסלון נתן לי מבט נוקב אך לא אמר כלום. מעצבן אחד. עליתי למעלה, הרוגה מעייפות. הים תמיד מעייף. נכנסתי ישירות למקלחת, החול כבר הציק לי. יצאתי מהמקלחת ושמתי את הפלאפון בטעינה. דקה לאחר מכן כבר נפלתי על המיטה באפיסת כוחות.

אין מצב שאני הולכת לשרוד את השנה הזאת אפילו שהיא האחרונה. נמאס לי לקום מוקדם ובא לי חופש. התכרבלתי בשמיכה ובלי לשים לב נרדמתי.

פקחתי עיניי במהירות. אומייגאד כבר עשרים ל8!

שיט, שיט רועי המניאק הזה בטח לא חיכה לי. קמתי במהירות מהמיטה מושכת מהארון מכנס ספורט קצר וחולצת בי"ס לבנה.

התלבשתי תוך כדי צחצוח שיניים. שמתי את הנייק הלבנות שלי והתאפרתי תוך דקה. לקחתי את התיק וירדתי במהירות שיא למטה.

הבטתי לעבר המטבח – רועי לא שם. שיט, זה אומר שאני צריכה או לרוץ ברגל או לנסוע באוטובוס, בתקווה שגם הוא לא נסע.

אני כל-כך הולכת לאחר היום.

"תנשמי, אני עוד פה" נשמע קול מהסלון. סובבתי ראשי ורועי ישב שם.

"Thank god" נשמתי לרווחה.

"יותר תודה לי מאשר לאלוהים" מלמל. הכנתי לי נס בכוס קפה חד פעמית. רועי קם מהסלון עם תיקו ויצא מהבית.

יצאתי כשאני צועקת "ביי אמא" וסוגרת את הדלת. יפה מצידו שהוא חיכה לי, חשבתי שהוא ייסע.

הנסיעה עברה בשקט גם מצד רועי וגם מצידי. כשהוא חנה בחניית ביה"ס אמרתי "תודה על זה שחיכית לי ועל הטרמפ" וחייכתי לעברו.

"אין בעד מה" השיב ואני נכנסתי לביה"ס.

"הי מיק" נשמע קול מאחורי, דין.

"הי די" חייכתי אליה היא שילבה ידה בידי ונכנסו לשכבה.

אני ודין, אני לא אקרא לזה מקובלות, כי אנחנו לא בכיתה ו'. אבל אנחנו סוג של "מגניבות" או כאלה שכולם רוצים להיות חברים שלהם, או אם נחזור למונחים של כיתה ו' – מקובלות.

בשנייה שנכנסנו לשכבה אמרו לנו לפחות עשרה אנשים בוקר טוב עם חיוך גדול על הפנים, בחיי שאני לא מגזימה. נכנסנו לכיתה בחיוך.

"בוקר טוב" אמרנו יחדיו לעבר עידן וליאור שישבו שם. הם חייכו לעברנו.

"בואי הנה קטנה" קרא לעברי ליאור. הנחתי את תיקי במקומי והלכתי לעברו. חיבקתי אותו והוא נתן לי נשיקה על הלחי.

"בוקר מקסים" חייך לעברי "אני יכול אותך לרגע?"

הבטתי בדין לראות את תגובתה "כן, בטח אני ועידן נדבר פה" השיבה בחיוך וליאור משך אותי לעבר הצד השני של הכיתה.

"מה..?" שאלתי מבולבלת. הוא התיישב על השולחן ואני התיישבתי מולו.

"רק רציתי לבדוק מה קורה איתך, את יודעת, כאילו.." הוא החל לומר "רון?" קטעתי אותו והוא חייך חיוך מובך.

בתור החבר הכי טוב שלי הוא תמיד מעודכן, אבל בזמן האחרון לא יצא לי לדבר איתו הרבה. הוא היה בחופש באיטליה ובדיוק כשהוא חזר אני נאלצתי לטוס לבקר את בני דודיי בסן-פרנסיסקו.

"סתם, אתה יודע.. כרגיל כזה" נאנחתי "כבר התרגלתי להיות בלעדיו, התרגלתי לעובדה ולמחשבה שהוא עבר ללונדון ושהוא בגד בי, אבל זה פשוט קשה כי אני עוד אוהבת אותו"

"לא מפסיקים לאהוב בנאדם עד שלא מתאהבים מחדש" אמר "מכירה את המשפט הזה?"

"לא, אבל אני מקווה שהוא נכון. אני כל-כך רוצה להכיר כבר בחור אחר שיוציא לי אותו מהמחשבות, הוא כבר שנתיים לא פה אבל הוא לא עוזב אותי" השבתי משפילה מבטי. "אתה יודע, רועי אמר לי שהוא שומע אותי צורחת מתוך שינה. וזה כנראה נכון, יש לי סיוטים, כל-כך הרבה בזמן האחרון ואני קמה מתנשמת ולחוצה. זה מרגיש כל-כך אמיתי"

"בואי הנה" אמר וחיבק אותי "את בסדר עכשיו, את יודעת?" שאל ואני הנהנתי, מתנתקת מחיבוקו.

"בהתחלה זה פשוט היה קטסטרופה, היית חיוורת ובקושי היית אוכלת, לא היית יוצאת מהבית ולא היה לך חשק לבוא לביה"ס. היה לי כל-כך קשה לגרום לך לחזור לצאת ולאכול נורמאלי, לחזור לחיים רגילים. ואני רוצה שתדעי שאני באמת אוהב אותך – את כמו אחותי ואני לא רוצה שתתנהגי ככה שוב. זה רק בחור, ואת לא צריכה להכניס את עצמך לדיכאון בגלל בחור כי יש כל-כך הרבה בחורים בחוץ שרוצים אותך"

התרגשתי מהמילים שלו, זה כל-כך חשוב לי לשמוע את הדברים האלה, בעיקר ממנו – מהחבר הכי טוב שלי.

"ומה זה הבולשיט הזה שאת ורועי לא מדברים?" שאל לפתע.

"סתם הוא פשוט הפך לכל-כך בלתי נסבל מאז שהוא ובר נפרדו, הוא כל הזמן מציק לי בנוגע לרון ובמקום לתמוך בי הוא פשוט מטיף לי ומעיר לי. ודי, נמאס לי לסבול את זה" השבתי.

"די מותק שלי, אתם חייבים להפסיק להתנהג כמו זוג ילדים קטנים. אם ההתנהגות שלו מפריעה לך – אז תגידי לו וזהו" אמר וקם מהשולחן. גם אני קמתי מהשולחן והלכנו לעבר עידן ודין.

"תודה לילוש" חייכתי לעברו וחיבקתי אותו.

"And we're back" אמר ליאור בחיוך.

"לא זה בסדר אתם יכולים ללכת" אמרה דין בצחוק "

את עוד תתחנני שאני אחזור אם אני אלך" חייכתי לעברה וקרצתי לה.

ליאור התעסק שנייה בפלאפון שלו "על מה מדברים?" שאל פתאום, כשאני, עידן ודין היינו באמצע שיחה.

הסתכלתי מסביבנו. היו עוד הרבה ילדים בכיתה, בטח יהיה צלצול עוד כמה דקות.

"אהמ אגם" נשמע קול מהדלת, סובבתי ראשי לשם "אנחנו יכולים לדבר?" רועי שאל.

הבטתי בו ואז הבטתי בליאור שניסה לעשות מבט תמים וכאילו הוא לא יודע מי קרא לרועי בכלל.

"אח'כ" השבתי.

"אפשר עכשיו?" אמר ונכנס.

"אתה לא רואה שאני באמצע שיחה?" שאלתי מביטה בו. הוא הביט בי חזרה. נאנחתי והשבתי "טוב בסדר, בוא".

תפסתי את ידו ויצאנו מהכיתה.