שלושה בחורים ונערה אחת.

נשענתי על הקיר מחוץ לכיתה כשרועי עומד מולי משחק בחוטי הצמיד שעל ידו. "אתה מתכוון לדבר היום?" שאלתי, עצבנית מעט. אני מודה, זה מעצבן. עם כמה שאני חולה על ליאור, הוא לא היה צריך לקרוא לרועי ולהגיד לו לבוא לדבר איתי, כי אחרי הכול זה לא בא מרצונו האישי.

רועי נאנח "את יודעת שאני שונא לריב איתך" אמר, מבטי היה מופנה לרצפה ורגלי שהייתה שעונה על הקיר נעה בעצבנות. אני לא מתכוונת להישבר עכשיו, פשוט לא.

"נו בחייאת רבאק אגם," אמר רועי בנואשות "אני בא לפה ומנסה להתנצל וא-"

"לא התנצלת בכלל" מלמלתי בקרירות תוך כדי שאני מרימה את מבטי אליו ונותנת לו מבט נוקב.

"אז אני מצטער בסדר?" אמר "לא, זה לא בסדר רועי. נמאס לך ממך ומהיחס המזלזל הזה שלך. מה נראה לך, שאני אמשיך לסבול את המצב רוח המחורבן הזה שלך? אז אתה מה זה טועה. מאז שנפרדת מבר אתה הכי מגעיל ונוראי בעולם. נמאס לי לסבול את העצבים שלך, האדישות הבלתי נגמרת והפסימיות המגעילה הזאת. מספיק קשה לי עם העובדה שרון עבר לגור בארץ אחרת, אחרי שנה שהיינו ביחד, אז אתה מקשה עליי יותר?" באמת שהתעצבנתי עליו, הוצאתי את כל מה שאני מרגישה. למה שאני אשמור בבטן וכל הזמן אסלח לו?

רועי הביט בי במבט מצטער שכזה ואני הבטתי בו ועיניי ירקו אש. "אגם" הוא נאנח.

"אין לי כוח לשיחה הזאת" אמרתי והלכתי לכיוון הכיתה. "נו אגם" שמעתי אותו אומר ואחרי שלא הגבתי ונכנסתי לכיתה שמעתי אותו ממלמל משהו כמו "כוס אמ-אמק"

 

"נו?" ליאור שאל כשנכנסתי לכיתה, הרבה יותר עצבנית ממה שיצאתי ממנה. הבטתי בו במבט רצחני. והלכתי למקומי. "מיק?" שאל והתקרב אליי "מה קר-" החל לומר אך הצלצול קטע אותו. "מיקו?" שאל והמורה נכנסה לכיתה. "אדון מרדכי, אתה מוכן לשבת?" פנתה המורה אל ליאור והוא בלית ברירה התיישב במקומו תוך כדי שהוא מביט בי ומנסה לפענח את המבט העצבני שתקעתי בשולחן.

 

27 דק' לסוף השיעור, היום הזה לא נגמר וזו רק תחילת שנה. שאלוהים יעזור לי. התחלתי לצייר על דף, סתם לצייר, לא משהו מיוחד. אני אוהבת לצייר, ולמען האמת אני גם דיי טובה בזה.

"אגם את איתנו?" שאלה אותי המורה "מה? כן, בטח" השבתי "אז מה אמרתי?" שאלה בקול המעצבן והצפצפני הזה שלה "אני לא זוכרת, הזיכרון לטווח קצר שלי דיי דפוק" אמרתי בחיוך שכזה "אז לא הקשבת" הגיעה בסופו של דבר למסקנה, גלגלתי לה עיניים. היא סובבה גבה "מטומטמת" סיננתי "מה אמרת?" שאלה והסתובבה אליי חזרה. מבטם של כל תלמידי הכיתה היה נעוץ בי. ליאור אמר לי במבטו 'אל תעשי שוב פעם בלגאן'.

"שאת לא חכמה במיוחד?" אמרתי בחיוך חנפני "צאי מהכיתה שלי מיד!" צעקה "ואל תחזרי בכלל גם בשעה ה6 היום!"

"מה את צועקת? מי ישמע מה אמרתי לך. בה' את כזאת דרמה קווין" אמרתי לה והכנסתי דבריי לתיק. לקחתי את התיק שלי ושמעתי אותה בדרכי החוצה שואלת "עוד מישהו רוצה להצטרף לגברת בקמן?".

פפ.. מטומטמת.

 

נשכבתי על הדשא שמה את אוזניות האייפוד על אוזניי, עוצמת את עיניי ומנסה להירגע. אשכרה הרסו לי את היום, ברצינות. גם כן המורה המפגרת הזאת והרועי הטיפש הזה. אין לי כוח לשום-דבר יותר.

מאז שרון עזב הכול השתנה. התחלתי לשנות מצבי-רוח כמו שאני מחליפה בגדים, נעשיתי חסרת סבלנות ועצבנית, השתניתי בטירוף.

הרגשתי שהשמש נעלמת לה פתאום, כוס אמ-אמק בטח מישהו מסתיר לי אותה. פקחתי את עיניי וראיתי את עידן עומד ומביט בי. גלגלתי עיניי עצמתי אותן חזרה. מה הוא רוצה עכשיו, גם לעצבן אותי?

טוב הוא עוד פה, ואני יודעת את זה כי הוא עדיין מסתיר לי את השמש. טוב אם הוא לא עף תוך 5 שניות אני כל-כך הולכת להוציא עליו את כל העצבים שהצטברו בי.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמ-

ספרתי בראשי אך פתאום הרגשתי את שפתיו על שפתיי, מרפרפות ואז מנשקות באיטיות. אני מודה, כמעט התמכרתי אך שנייה לאחר מכן פקחתי את עיניי בבהלה ודחפתי אותו ממני.

"מה לעזאזל נראה לך שאתה עושה?" שאלתי אותו ועברתי לישיבה. "סתם, את לא הכי מגיבה ולא הכי שמה עליי.. אז חשבתי שאולי-"

"-אז אל תחשוב, כי מסתבר שזה לא הצד החזק שלך!" הטחתי בו וקמתי ממקומי. לקחתי את תיקי ותליתי אותו על כתפי. "זה שאתה נראה טוב זה לא אומר שאתה יכול לבוא ככה ולנשק אותי סתם כי בא לך, אני לא כמו כל הבנות שיפלו ישירות לרגליים שלך רק כי אתה חתיך" השבתי בעצבים. "מה את כל-כך לחוצה?" שאל "זה לא שזו הנשיקה הראשונה שלך" אמר והביט בי "או ש.. כן?" היסס. "אלף, זה לא עניינך. ובית, לא זאת לא הנשיקה הראשונה שלי אוקיי?" אמרתי בקול נוקשה. עידן התיישב על הדשא. "אז למה את לא נפתחת לבחורים?" שאל ותלה בי את מבטו. "סליחה?" נחנקתי לרגע. "מה אני זונה שאני אמורה להיפתח לבחורים? מה זה השטויות האלה?" שאלתי בעצבים. "לא, נו לא התכוונתי ככה. אני פה ממש כמה ימים ואני רואה שכולם פה בערך מנסים להתחיל איתך, אוקיי? כל הבנים פה גם בשכבה שלנו ואפילו בשכבות מתחתינו מתחילים איתך, אחד-אחד. ואת לא שמה עליהם. למה?" שאל. "זה.. זה לא עניינך" מלמלתי והבטתי לרצפה. "יש לך חבר?" שאל "בגלל זה?"

"לא, אין לי חבר" השבתי כשמבטי עדיין מושפל. "אז מה הקטע?" שאל ואני שתקתי. "את יכולה לשבת לידי, אני לא נושך"

הנחתי את התיק על הדשא והתיישבתי לידו. הבטתי בו והוא הביט בי, מחכה לתשובה. "סתם," נאנחתי. "זה לא נראה סתם" אמר והביט בי "כאילו באמת כל הבנים מתחילים איתך ואת מבחינתך לא אכפת לך בכלל. את לא שמה על אף-אחד מהם, וכשנישקתי אותך נלחצת ממש, התעצבנת והעפת אותי ממך, קרה לך משהו בעבר?" שאל מהוסס והביט בי. "לא, כאילו.. לא בדיוק. זה קשה להסביר את זה" מלמלתי "את לא חייבת" השיב "סתם מעניין אותי מה עובר עלייך"

"לא, זה בסדר" השבתי "אני חייבת להתמודד עם זה מתישהו. אני חייבת לומר שאני באמת מופתעת שראית שעובר עליי משהו. יש אנשים שהם חברים שלי שנים ולא רואים מה הולך איתי"

"מה אני אגיד לך, אני קורא טוב אנשים" אמר וחייך את החיוך המושלם שלו. נשמתי עמוק "היה לי חבר, רון קוראים לו. היינו ביחד שנה, מכיתה ט' עד כיתה י' והייתי מאוהבת בו בצורה מטורפת וגם הוא היה מאוהב בי, לפי מה שהבנתי ממנו" התחלתי לספר לעידן והבטתי בו. "חגגנו את השנה שלנו בחופש לפני שעלינו לכיתה י' והיה מדהים כאילו הוא לקח אותי לים ועשה לי ארוחה רומנטית. מה שלא היה כל-כך מדהים זה שיום אחרי ההורים שלו הודיעו לו שהם עוברים לגור בלונדון לשלוש שנים. שליחות או משהו כזה. כשהוא סיפר לי חשבתי שהוא אשכרה צוחק איתי וממש לא האמנתי לו. יום לפני שהוא טס גיליתי שהוא בגד בי, שכב עם מישהי. אתה יודע איך גיליתי את זה?" שאלתי בגיחוך והוא הביט בי "ממנה, מזו שהוא שכב איתה, חברה שלי עאלק. נפגעתי כל-כך שהוא בגד בי ובכלל לא סיפר לי על זה, נפגעתי גם כי הוציא אותי כזאת מטומטמת. יום אחרי הוא טס ולא ליוויתי אותו בכלל לשדה תעופה, לא נפרדתי ממנו ולא עניתי לו לאסמסים ולטלפונים שלו. אני מניחה שאח"כ הוא הבין למה כי היא בטח סיפרה לו"

הייתה שתיקה כשסיימתי לספר. הוא הביט בי ומבטי היה מושפל, תלשתי עלים מהדשא ושיחקתי איתם. "ואו" הוא מלמל "דיברת איתו מאז?" שאל.

"לא, לא הייתי מסוגלת" השבתי "וכמה זמן עבר מאז שהוא עזב?" שאל "שנתיים, בערך" נאנחתי. "ומאז את לא נקשרת לבנים?" שאל "הוא פגע בי כל-כך שקשה לי לסמוך על בנים. כאילו, ליאור הוא החבר הכי טוב שלי כבר שנים והוא זה שהיה איתי כל הזמן בגלל זה עליו אני סומכת" נאנחתי.

"זה שהוא מניאק, לא אומר שכולם כאלה. את נראית לי מדהימה והייתי רוצה שתתני לי להכיר אותך ולא תירתעי לאחור כל פעם שאנסה להתקרב" השיב, תופס את מבטי עם עיניו. "הלוואי זה היה קל כמו שזה נשמע, זה לא. קשה לי. הוא הבטיח לי שאני היחידה בחייו, כל הזמן הוא אמר את זה ומסתבר שאני לא הייתי באמת היחידה שלו. הוא שיקר לי וקשה לי לסמוך על בנים בגללו" השבתי משפילה את מבטי. "את מבטיחה לנסות לתת לי להכיר אותך?" שאל בטון רך "אני מבטיחה להשתדל" חייכתי לעברו "אבל אני חייבת לומר לך, שאני כבר נותנת לך להיכנס ללב שלי בזה שסיפרתי לך על רון, מעטים יודעים על הסיפור"

"ואני מבטיח לך שאני לא אאכזב אותך ואספר את הסיפור הזה לאנשים שלא אמורים לדעת ממנו" השיב לי בחיוך.

"תודה" לחשתי והבטתי בו "עם כל הלוק המתנשא הזה שלך, אתה באמת מקסים"

"מחמאה מגברת אגם?" שאל "אל תתרגל" צחקקתי "קוטלת" השיב וצחק אף הוא. "אתה יודע, אתה בין היחידים שקורא לי אגם" אמרתי והבטתי בו. "אולי כי אני עוד לא מספיק מכיר אותך כדי לתת לך כינוי" השיב. "אבל.. זה רע?"

"לא, זה פשוט.. שונה" אמרתי "שונה?" שאל "כן, אני לא רגילה שקוראים לי אגם. המשפחה קוראת לי בד"כ אגי או אגמיק, החברים קוראים לי מיק וליאור קורא לי מיקו.. ככה שזה אף-פעם לא אגם" השבתי. הוא הביט בי, מעביר את עיניו על פניי.

"אנג'ל" אמר לפתע "מה?" שאלתי מופתעת "אני קורא לך אנג'ל" השיב. "למה?" צחקקתי, באמת לא הבנתי למה. "העיניים שלך, אני מביט בהן וישר עולה לי לראש השיר 'אנג'ל אייז' " ענה לשאלתי. "וואלה?" חייכתי חיוך קטן והוא הנהן. באמת שהוא מקסים. "איך שבא לך" קרצתי לעברו ולאחר שנייה כבר היה צלצול וכולם התיישבו איתנו. "הי" ליאור לחש, התיישב לידי והביט בי. "מה?" מלמלתי ומבטי הושפל לדשא. "בואי נו" אמר בלחש לאוזני והבטתי בו. קמתי מהדשא מנקה את מכנסיי והוא קם ישירות אחריי. התיישבנו על איזו אבן מול כולם, הם יכלו לראות אותנו אבל לא לשמוע. "אני מצטער" אמר וניסה לתפוס את מבטי "אתה יודע על מה בכלל אתה מצטער?" מלמלתי "שהתערבתי לך בעניינים, את ילדה גדולה ואת יכולה להחליט לבד. פשוט סתם לא רציתי שתריבו, כי ראיתי כמה רע זה עושה לך" השיב. "ואני מצטערת על שהתעצבנתי עליך סתם" מלמלתי בחיוך קטן ותמים. "אני שונא שאת מתעצבנת עליי" חייך לעברי "אני מתה עליך לילוש" חיבקתי אותו "ואני מת עליך מיקו" השיב.

 

נכנסתי הביתה גמורה מעייפות, אוי איך שהיום הזה הרג אותי, פשוט סירב להיגמר!

"את רוצה לאכול?" נשמע קולו של רועי מהמטבח "כן תודה" מלמלתי והוא הניח על השולחן שתי צלחות עם אוכל, שתי כוסות ובקבוק קולה. התיישבנו שנינו והתחלנו לאכול.

אחרי 10 דק' כבר קמתי מהשולחן, לא היה לי הכי רצון לאכול.

"אגם" קולו של רועי נשמע והוא קם מהשולחן אף-הוא. "מה?" מלמלתי. "אנחנו יכולים לדבר?" שאל.

"למה?" שאלתי והבטתי בו "אתה תתנצל ושוב תתייחס אליי כמו שאתה מתייחס אליי מאז שנפרדת מבר. אז למה לטחון את הסיפור?"

"תקשיבי לי, חמש דקות, מבטיח לך. אם לא תרצי לדבר איתי אח"כ אז אני לא אציק לך" השיב "אוקי" נאנחתי והתיישבנו על הספה.

"נתחיל בזה שאני ממש ממש מצטער אוקי?" שאל והביט בי ואני בתגובה משכתי בכתפיי. "אני ממש גמור מהסיפור עם בר, ואת צודקת – אני לא מצליח להתגבר עליה משום מה, אני כל-כך מנסה לעבור הלאה ואני לא מצליח. אני יודע שאני מתייחס אליך הכי נורא בעולם, זה לא מכוונה רעה. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי ואני מוציא את העצבים עליך, אני באמת מצטער. את זאת שתמיד הייתה איתי כל הזמן ואני פשוט מתייחס אלייך הכי נורא בעולם"

הבטתי בו "אגם" נאנח "נשארה לך דקה" השבתי בקרירות, לא משנה מה הוא אמר – נמאס לי לסבול את היחס הפוגע שלו.

"די נו אגם" אמר והביט בי בעיניים נוצצות "אם לא יהיה לי אותך את מי יהיה לי? את יודעת שאני אבוד בלעדייך. את היחידה שיודעת לייעץ לי הכי טוב, את זו שמקשיבה לי הכי טוב. את אחותי התאומה. על מי אני אגן אם לא עליך? על מי חברים שלי ידברו ואני אעיף להם כאפה בתגובה – כי אחותי התאומה היא פשוט מחוץ לתחום? בבקשה אגם, את יודעת שבחיים שלי לא התחננתי בפני אף-אחד ואני כן מתחנן בפנייך שתסלחי לי שהייתי מניאק כל הזמן הזה"

הבטתי בו ועיניו נצצו. חיבקתי אותו חזק, מתרפקת בין ידיו, מרגישה הכי מוגנת בעולם בין זרועותיו של אחי התאום, והגדול ממני בשתי דקות – היחידי שישמור עליי מכל העולם, זה שיגן עליי מפני כל מי שפוגע בי, זה שיהיה הכתף שעליה אני בוכה, אחי התאום רועי.

"אני מתה עליך" מלמלתי בחיוך ורועי חייך אליי בתגובה. "פיצקית שלי" צחק.

 

"מה קורה איתך?" שאל כשהתיישבנו בחדרי. הוא התיישב מולי ואני נשענתי על הקיר. "לא יודעת" מלמלתי "כאילו, כל הסיפור הזה שהיה עם רון באמת גמר אותי לגמרי. אני לא מסוגלת לסמוך על בנים יותר"

"כן, שמתי לב שנהיית ילדת סטוצים" חייך וקרץ לי. "שתוק, אתה לא יותר טוב" צחקקתי "מה קורה איתך?"

"גם, בר.. אני נמצא עם בחורות ואני כל הזמן משווה אותן אליה. אני לא מסוגל להתנתק ממנה. ואני יודע שיש לה מישהו חדש עכשיו, אבל בכל זאת.." אמר "לא יודע" נאנח.

"מה יהיה איתנו, אה?" שאלתי ונשכבתי על המיטה "באמת שאני לא יודע" השיב ונשכב לידי. "אין, אנחנו.. אבודים. בחיים לא נמצא בני-זוג מתאימים"

"תכלס" צחקקתי "אני כבר רואה את זה בעיתון – 'האחים למשפחת בקמן התחתנו אחד עם השנייה כיוון שלא מצאו בני זוג נורמאליים במהלך חייהם' " צחק רועי.

"פח, היית מת להתחתן איתי" צחקתי. "ככה אה?" שאל והתחיל לדגדג אותי "ררררו-עי א-אאנ-י א-הרוו-ג או-תת-ך-!" מלמלתי. "וואלה? כי בינתיים את לא בעמדת השפעה" צחק והמשיך לדגדג אותי.