יש לי נטייה מוגזמת להסמיק כשאני מובכת, והדבר הנורא מכל הוא שהגוון האדום שמכסה את פניי כל כך בולט לעין, שאין לאן להתחמק. אני גם תמיד מאוד מודעת; הלחיים שלי מתחילות לבעור, ואני מבינה שזה עניין של כמה רגעים עד שאהפוך לעגבנייה מהלכת.
מתחשק לי לזחול לפינה אפלה ולהקבר שם.
אני לא מבינה את ההומור הזה, בחיי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
