שלום, אני חן, ואני חיה בסרט. זה לא חדש, והתהייה בנוגע לרמת העליבות של העניין עודנה קיימת.

כשאני זוחלת מתחת לפוך אחריי שכיביתי את האור וסגרתי את הדלת, שנייה לפניי שנעצמות העיניים, אני מדמיינת את כל שהייתי רוצה שיקרה באמת;

אני מאוד עייפה, ובדר"כ נחמה אמורפית מספיקה לי. וכשלא... טוב, ברגעים כאלה אני מתנחמת בזה שעוד מעט מחר.