שלשום הייתי בדייט ראשון עם בחור שהכירו לי בנסיבות מצחיקות קצת. השותף שלו לדירה התחיל איתי פעם, וכמעט יצאנו, אלא שבחורה אמריקאית שהתאהבה בו החליטה לחזור לארץ ולכבוש את ליבו. מאז הם ביחד. עכשיו, שנה מאוחר יותר, הוא התקשר לחברה משותפת כדיי לבדוק האם אהיה מעוניינת להכיר את הבחור המדובר. הסכמתי. הוא התקשר, וקבענו ליום שישי. בשישי הוא התקשר שוב לוודא, ולקראת 10 הגיע. הוא באמת היה מאוד גבוה, והיו לו עיניים בהירות שיכולתי לנתח באמת רק כשהוא ישב. הפנים שלו לא סימטריות, שמתי לב. הבחנתי שהעיניים שלו שונות בצורתן, אבל זה בסדר. הוא חייך חיוך עקום, וחשבתי לעצמי- היי, זה דווקא יכול לעבוד. אבל השתלשלות אירועים אקראית ומהירה הביאה לכך שחזרתי הביתה אחריי כשעתיים, הפרידה הייתה מביכה ומגומגמת, והסמס המתבקש של היום למחרת לא הגיע. האמת היא שאני לא מופתעת. הרגשתי שהסוף קצת חרץ את גורלנו, כאילו אם מי מאיתנו היה מוביל לטיול ליד הים במקום לאוטו, הכל היה נראה שונה. בהתחלה קצת הצטערתי שנתתי לו לחמוק לי מבין הידיים בלי באמת לתת לזה צ'אנס, במיוחד כי הוא חכם וגבוה ויש לו עיניים בהירות והומור קצת ציני. אבל אולי זה היקום משדר אותותיו, נכון? "סבלנות," הוא אומר לי, "הכל מתוכנן עבורך בקפידה".

אתמול הייתי בדייט שני עם בחור שאני לא ממש נמשכת אליו. קצת לפניי שהוא בא לאסוף אותי, שוטטתי ביוטיוב ונתקלתי (טוב, אולי חיפשתי בכוונת תחילה) בקליפ מהעונה הרביעית של אלי מקביל שבו אלי מסבירה ללארי שהוא ראה את קצה קרחון הנוירוטיות ושוטחת בפניו את כל השליליות שקיימת בה. הוא, כמובן, מנשק אותה. נעתקת לי הנשמה מול הקיטש-המוסווה-בדרמה ששרף לי חור קטן בלב. אני חושבת- האם גם אני לא יודעת להיות נאהבת? לא הגיוני, הריי היו לי מערכות יחסים עם הרבה אהבה, ואין שום דבר שגוי בלסרב להתפשר. אז עכשיו איש אינו נכון עבורי. אין בזה שום דבר חריג, קורה. יגיע.

היום בבוקר בישרתי בעדינות לבחור מאתמול שלא נוכל להיות דבר מעבר לידידים, והרגשתי איך נטל כבד מורם מכתפיי.

סבלנות.