גשם כבד נופל, ונדמה שכמו המכונוית ברחוב, גם אני מתנקה אט אט. משתדלת לשאוף ולנשוף נשימות איטיות סדורות, נותנת לאוויר נקי קר להתפשט לי בריאות, ולרגעים הכל שלו. כמה פיללתי לשבתות גשומות בלי עומסים, שאוכל להתענג על רחש הטיפות והשמיים האפרפרים, והנה, לראשונה מזה שנתיים, זה קורה. כשאחריי סופ"ש איום מגיע סופ"ש קסום כל כך, אני מאמינה יותר ויותר חזק באושר שקרב ובא.
כפות הידיים שלי חמימות, והלב שלי גדול ורחב, מוכן לארח.
שמן הראוי לדבר עכשיו על השריפה שמשתוללת בצפון, מאיימת לכלות את הארץ הקטנה שלנו. אבל כשאני לא מקשיבה לחדשות שמלבות את הנאומים הפוליטיים שלי, אני בעיקר עסוקה בלקוות שכשישבר לי הלב, יהיה מי שידביק אותו חזרה. אולי אפשר שפעם אחת אפסיק לעשות הכל לבד?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
