ה13 במרץ, השמש מאירה את השמיים, ורוח קרירה נכנסת בקלילות לחדרי, מסתחררת ליד פניי, מלטפת, נעלמת, וחוזר חלילה.

פתאום המחשבות שלי נודדות הרחק מהמאמר שמונח לפניי, אל מחוזות נעימים של מסתורין ותשוקה, כמיהה אינסופית לאבירות של פעם ארוזה באופנה של היום. אני כמעט יכולה לראות אותך, נשען על האוטו, ממתין שאצא מהבית ואחליק למושב שליד הנהג, לידך. אני רוצה שנהיה כמו מגנטים; אתה זז- אני זזה, בלי קיטש שנטחן אינספור פעמים, רק אמת פורצת גבולות.

בהמשך לאותו הלך רוח, 16.3, 10:03

היום חמימות מזדחלת אל פניי השטח, ויש ריח של התחלות חדשות באוויר.

שלום, אני חן, ואני חיה בסרט. זה לא חדש, והתהייה בנוגע לרמת העליבות של העניין עודנה קיימת.

כשאני זוחלת מתחת לפוך אחריי שכיביתי את האור וסגרתי את הדלת, שנייה לפניי שנעצמות העיניים, אני מדמיינת את כל שהייתי רוצה שיקרה באמת;

אני מאוד עייפה, ובדר"כ נחמה אמורפית מספיקה לי. וכשלא... טוב, ברגעים כאלה אני מתנחמת בזה שעוד מעט מחר.