עכשיו זה הזמן שלי

המדבר שקט. פה ושם שומעים את ציוץ הצפורים. פה ושם שומעים צעדים של מישהו שעובר.

בעיקר שומעים את הרוח. רוח המדבר.

אני עומדת במדבר, שקט מסביבי. אני מרימה ידיים למעלה ונמתחת לאיטי. קרני הזריחה מלטפות אותי. השמש עולה לאיטה.

הרוח נושבת .

אני שואפת את הרוח לקירבי. המדבר נכנס לתוכי וממלא אותי. רוחבו ענק ורב. אני נושפת את הרוח המדברית, ואת כל האוויר שבריאותי, באיטיות לעבר כיוון משב הרוח. מתמזגת עם רוח המדבר. היא חלפה בי, מילאה אותי, והשבתי לה ונשפתי לעזרתה. אני מתמזגת עם השקט. עם האוויר. השמש מחממת אותי, והרוח מלטפת אותי. אני מורידה את ידי לאיטי לצד הגוף. ושוב. ושוב.

אני שותקת. מדיטציה של שתיקה. משעת הקימה ועד המפגש המשותף הראשון בסדנא. שקט בחוץ. שקט בשעת ארוחת הבוקר. מישהו רצה לדבר איתי בכל זאת. "לא מוכרחים לעשות כל מה שאומרים לנו" הוא אומר. ואני עונה, וממהרת לשתוק שוב -

אני משוחררת כשאני שותקת. כשאני מדברת, אני מארחת, אני מציגה דמות, אני מנסה לעניין, אני מנסה למצוא חן. כשאני שותקת - אני רק אני. שקט. שלווה. שיחרור.