עכשיו זה הזמן שלי

אז מחר הניתוח.

הבוקר בשבע וארבעים קיבלה אותנו הרופאה המרדימה. (רופאה!!!). 

אחרי זה, האחות. שמדדה לחץ דם, מלאה טפסים, והורתה לי להסיר את הלאק המדהים הטורקיז היפה שקניתי להנאתי ולעידודי בזמן ההמתנה למיפוי העצמות. חייכתי, ואמרתי לה, שפעם, היו בוחנים סימני מצוקה בזמן הרדמה לפי מצב צבע הצפורנים והאצבעות, לבל יכחילו, אבל היום, עם כל המוניטורים המשוכללים????!!! והמשכתי וחשבתי, שגם כעורכת דין תמיד פחדתי לשנות בחוזים מילים כמו "לפיכך הוצהר הוסכם והותנה", שהן כמו מנטרה, שאף אחד לא יעז לשנות את ניסוחה, בבחינת לא יועיל לא יזיק...

משם...הלכנו לים. איזה ים. איזה יום. שמש, שמים כחולים, ים שקט ויפה. איזה כייף לשחות, לצוף, להינשא על הגלים העדינים. להרפות. לתת להם לערסל אותי. להפקיר עצמי לכוחות חזקים ממני. 

רציתי, ואולי עוד ארצה, ללמוד לגלוש על הגלים. לאלף את הדרקון הירוק המתפתל והגועש מתחת לרגלי. לעמוד איתנות על הגלשן, ולצלוח את המערבולות, הגלים, המהירות. אבל היום, נכנעתי לו, ונהניתי מהזרימה איתו, לא מאלפת, אלא נותנת לעצמי לשחרר. להנות מהובלה של הגלים. רגע למעלה, רגע למטה. ושוב, אעלה למעלה.

שלא תחשבו שנעשיתי ניו אייג'...לא ויתרתי על השליטה לגמרי. הורדתי את משקפי השמש, שלא ייחטפו על ידי הגלים המערסלים...ונתתי לבעלי החמוד שישמור לי אותם...

לקינוח, הוא הציע לי, שנלך לאכול חומוס. שהרי...כטבעונית אני כל כך אוהבת חומוס...והוא רצה שוב, כמו תמיד, לשמח אותי. והים כידוע לכם, מעורר תאבון הוא...כשהייתי ילדה הלכתי עם סבתא אידה לים בחיפה. והיא סחבה סלים, עם ענבים אדומים, עם שזיפים. היום כבר לא נסחבים לים באוטובוסים, ועם סלים. היום...נוסעים באוטו ממוזג, והכיוף הוא לנגב חומוס. באהבה. אהבה שעוטפת אותי מכל עבר.

תחזיקו אצבעות מחר. בחמש. תודה על התמיכה הרבה. היא משמעותית ומחזקת מאוד.