עכשיו זה הזמן שלי

אז ביום ג' האחרון, אחרי שמונה חודשים של גילוי הסרטן, הבדיקות, הניתוח, ההדמיות, הצילומים, ה C.T השונים, הממוגרפיות, אולטרה סאונדים, אינספור רופאים, בדיקות דם, המון טיפולים כימותרפיים, תגובות ותופעות לוואי מגעילות, ומה לא, אז דווקא ביום ג' האחרון, משהו פקע בי. 

והדמעות, זלגו מעצמן, בעדינות, קצת, בשקט, באמצע ארומה עם כוס מיץ פריגת תפוזים (לא, זה לא טרי, וזה פיכס) במרכז הרפואי בו אני מקבלת עכשיו טיפול.

ולא, אל תדאגו, לא קיבלתי שום בשורות רעות. 

אולי להיפך.

וככה זה היה.

הלכתי לייעוץ אצל הרופאה האחראית. זו שבגללה עברתי למרכז החדש ולטיפול הנוסף. היא הייתה קשובה, חכמה, נעימה, אמפתית. אחרי ששמעה שעדיין יש  לי תופעת הלוואי של הנוירופתיה, ושהיא רק החמירה (אני מרגישה כאילו הכנסתי את אצבעות כפות הרגליים לפריזר לעשר שעות - כאילו הן קפואות, אבל חשות, זזות, רגישות למגע אפילו של הגרביים או השמיכה, או חס וחלילה מגע מים, כשאני קמה לעמידה, אני צריכה להתייצב, כף הרגל היא לא שלי, אני לא יודעת היכן אני דורכת והיכן לא, והלילות, אללה יסטור, הלילות הללו שאי אפשר לישון בהם) היא אמרה שנעשה שבועיים שלושה הפסקה בטיפול, ואולי לא נמשיך בו יותר בכלל.

אולי, אולי סיימתי את הכימותרפיה.

ואני, רוצה לשמוח, וקצת מצטערת, כי רציתי לתת לאפשרות של היווצרות גרורות מכה בנבוט כזה על הראש, שלא יהיה לה בכלל סיכוי. ואני עושה מאמצים כאלו, כדי שהטיפול יהיה מקסימלי, ואולי, אולי נעשה רק כמה שאפשר, ולא יותר מזה...

ואני קצת מתרגשת, ומקווה שמה שעשיתי, שזה הכימותרפיה הכי חזקה והכי קילרית שאפשר - יספיק, ומצטערת שלא אצליח אולי לעשות עוד משהו לבונוס, אקסטרה, שיהיה ליתר ביטחון עוד קצת, שוליים יותר רחבים.

דבר שני...שעוד לא שיתפתי אתכם כאן, הוא ההתלבטות לגבי המשך הטיפול. על הפרק עמדו הקרנות - חמישה שבועות של הקרנות יום יום.

ומצד שני, הבנתי, ושאלתי, ולכן גררתי את הרופאים לדיון איתי, שיש אפשרות אחרת, דרך הפעולה של אנג'לינה ג'ולי. אולי אם אעשה ניתוח של כריתה דו צדדית מונעת, אולי ידבק בי אבק כוכבות?

האפשרות של ניתוח היא רדיקלית יותר, זה נכון, אבל הסיכון לחלות שוב אחרי ניתוח כזה הוא קטן יותר בהרבה, וגם אין את הסיכון (שאינני יודעת מה גודלו) של לחלות בסרטן בעקבות קרינה עודפת בגלל טיפולי ההקרנות.

ככל שהתייעצתי יותר, היה לי כבר די ברור שהאפשרות של הניתוח עדיפה. והלכתי לרופאה הזו, שאני יודעת שהיא די מוכנה לשלוח חולות לניתוחים כאלו. היא שם דבר, היא מומחית בעלת שם בינלאומי, וחשבתי שהיא הסמן הימני שלי. אם היא תגיד לנתח, אלך על זה, כי כך נדמה לי שנכון, ואם היא - אפילו היא - תגיד שלא - אז ארד מזה.

בפעם הקודמת שהייתי אצלה, היא אמרה לי להתחיל להתרגל לאפשרות של ניתוח. שזו אופציה שצריך לשקול. ושקלתי. והיגעתי למסקנה.

והפעם, אחרי ניתוח כל הבדיקות הנוספות שהיגיעו, לאחר ניתוח מפורט של הגנטיקה, לאחר ההבנה שאני שורדת יפה ממש את הכימותרפיה וגם אם אזדקק לה בעתיד אעמוד בה כנראה בכבוד שוב

היא אמרה שהיא לא ממליצה לי לעשות ניתוח, אלא הקרנות.

בוווווווום. היא הפכה את עולמי. כל מה שהרגלתי את עצמי לחשוב, כל המסקנות ההגיוניות שלי, כל ההחלטות, התרסקו באחת.

שאלתי אותה, חד משמעית - את לא ממליצה לי לעשות ניתוח, למרות שאני מוכנה, ונדמה לי שזה מה שנכון לעשות???????

וכן, היא לא חושבת שנכון במקרה שלי לעשות ניתוח.

וכנראה, שעם כל הפסאדה שלי, וההחלטות ההגיוניות, והמסקנות, וההליכה "באומץ" ללקיחת אחריות על עצמי, ועל גורלי, ועל גופי, ועל חיי, כנראה...שלמרות כל זה לא באמת רציתי לעשות ניתוח, ושמחתי שהיא לוקחת את האחריות ושמה את כל כובד משקלה ואומרת לי במילים ברורות מה היא חושבת, כמומחית. שלא אני צריכה להחליט לגמרי לבד. ושאולי אשאר שלמה בגופי, ובדימוי הגוף שלי, ושלא אצטרך לעבור עכשיו ניתוח כזה.

והלכנו לארומה. ומשהו פקע בי. והדמעות זלגו בעצמן.