עכשיו זה הזמן שלי

מי שקורא כאן בקביעות, זוכר את עוגמת הנפש שלי על משוב לא מחמיא על ההרצאה שנתתי בנושא מכשפות, ואת הפער בין התגובות של אלו שנגשו אלי מהקהל לאחר ההרצאה לבין המשוב שקיבלתי ממארגני המקום.

לפני יומיים היה ההמשך של הסאגה - מועד ההרצאה בנושא הנזירות.

כל כך קיצצו לי את הכנפיים שם, וכל כך לא רציתי להכין את ההרצאה. הכל היה ידוע ונלמד כבר מראש, החומרים נאספו, הידע היה קיים, אבל...להתיישב ולהכין מצגת מעניינת, סוחפת, ובעלת מסר - אוי, לזה לא היה לי כח. ההרצאה הייתה ביום ג' - וביום ב' עד חצות עוד שיפצרתי והוספתי, וביום ג' בשש בבוקר עוד שיניתי וגיביתי ותירגלתי...

ישנתי כשלוש שעות במהלך הלילה, לא מפחד ההרצאה, אלא כי ככה אני מצליחה לצערי לישון בתקופה האחרונה. שילוב מזופת של תחושות גוף לא נעימות, עצבנות של הגוף, ככל הנראה דאגות ומחשבות מודחקות שמסרבות לצאת ולהתמודד נגדי בערות-ערנות (הן יודעות ששם אנצח ובגדול (:  ) ובשמונה ועשרים אספה אותי לכיוון האודיטוריום חברתי מהבלוגיה קורדליה.

האודיטוריום, לא היה מלא (אולם של 400 (!) איש) אבל אני מניחה שיותר ממחציתו הייתה מלאה, אולי אפילו קצת יותר. התקנתי את המחשב, קורדליה חייכה לי לעידוד, ו...ההרצאה החלה.

שעה וחמש דקות (אני התכוננתי לשעה ורבע, אבל ביקשו מראש שאתן להם לצאת לקפה ולעוגיות בעשר וחמש דקות...) של ספרינט, מהרגע שהאורות דולקים עלי, והמצגת מאחורי.

שעה וחמש דקות של ריכוז מירבי, לחשוב, לדבר, לסגנן, לפלרטט עם הקהל, לעניין, להיות בפוקוס כל הזמן. לא לגמגם, לדבר שוטף, רהוט, קולח. לא לשכוח פרטים חשובים, לא לשכוח קישורים, הסברים מאין ולאן הולכת ההרצאה, לא לשכוח...את המסרים שאני רוצה להעביר דרכה.

נזירות - מסוף ימי הביניים, העת החדשה המוקדמת. בין השנים 1450-1700. האם יכלו להתעלות אל מעבר לחומות המנזרים שבהם חיו, ולפרוץ בהתפתחות רוחנית (כתיבה, תיאטרון, מוסיקה ואומנות פלסטית), פוליטית (בהקמת מנזרים מעבר לים, בעולם החדש, או אפילו התרחבות באירופה) וחברתית (האם הצליחו לצאת מעבר לחומות ולפעול בקהילות בהן היו המנזרים)?

האם המנזר היה מקום מאפשר לנשים, שחיו בו ולא ניהלו אורח חיים של זוגיות ואמהות, ליצירה משמעותית, להתפתחות, או אולי היה סוג של בית כלא?

והמסר החתרני...בסופה של ההרצאה, האם המנזר של אז יכול לשמש מעין מטאפורה לעולם, על המסגרות הכולאות שבו, לנשים (טוב, טוב, לבני אדם בכלל) שדרך הפריזמה שלו נוכל לראות היכן אפשר להתעלות מעבר לחומות, החיצוניות, הפנימיות שכולאות אותנו, היכן אפשר לפרוש כנפיים, ולתת לעצמנו דרור?

למרות שהתעייפתי נורא, אני הרגשתי שהיה  טוב. היו אנשים שנגשו והחמיאו לי, ביקשתי שיכתבו לי משובים, וקיבלתי מקבץ משובים מחמם לב, וגם כמה הערות בונות, ובסך הכל הרגשתי שזה מה שזה. מי שאוהב את זה, אוהב, וזה כנראה לא יכול להתאים לכל אחד.

אבל התגברתי על הפחד, והאי נעימות, ועמדתי בזה. נדמה לי שבכבוד.