עכשיו זה הזמן שלי

והיינו - אני ובן זוגי - בפארק של הרצליה כבר שלוש פעמים מאז שקניתי את הנעליים. וברחובות סביב הבית הלכנו לאיטנו אני ועדה ק. פעם נוספת. והשרירים ברגליים רועדים לי, חבל על הזמן. לא יכול להיות ממש, שעד יולי רצתי, והייתי כל כך בכושר, הכושר הכי טוב שהיה לי מעודי.

אבל העונה נפלאה, והפארק של הרצליה מזמזם ורוחש, בציפורים, ברווזים אגמיות אנפות ומי יודע מה. אצלנו במשפחה קוראים לכל אלו "סוג של גע גע - ים". והברחשים המופלאים שמילאו את הפה והנחיריים, והיתושים שעקצו, והרוח שליטפה. והפריחה. אוי הפריחה. והריחות המשכרים של הצמחיה. והאגם שעדיין מלא ומבוצבץ, ביצה של ממש.

וכשברחנו מהברחשים לים, החול עף לנו לפה ולעיניים, והיה כל כך כייף. ובסך הכל, כל פעם הצלחנו לזחול/ללכת בערך 2.5 קילומטר. לאט. אבל מתישהו, מתישהו בקרוב, אני מקווה, אצליח יותר, ויותר מהר. איך אמר רבין, חזק, מהר ובאופן אלגנטי. האלגנטי כבר טופל באמצעות הנעליים. השאר...לאט לאט. 

ואתם לא מבינים כמה זה כייף כשהטעמים חוזרים לפה. בגלל הטיפולים איבדתי את חוש הטעם לזמן מסויים, וחלק מהטעמים לא הרגשתי בכלל. במיוחד חסר לי המלוח. המלוח שאני הכי אוהבת. הרגשתי בעצם רק את החמוץ. האוכל היה פשוט מגעיל. ועכשיו, הכל טעים..טעם החיים. ואם לא אזהר, אתחיל לעלות במשקל! בררר. לפחות את זה צריך לשמר, את זה שהורדתי עוד כמה קילו בזכות הטיפולים. אבל טעם החיים חוזר עם טעמים של מאכלים נהדרים, פירות של אביב (שסק!!!) של מאכלי חג (קניידאלך, מציות - מצה בריי ללא ביצים, אל דאגה). 

איזה אושר זה! לקום ולשתות מיץ תפוזים כתום כתום שבעלי סחט טרי טרי בשבילי, ולחזור אחרי צעידת הבוקר ולאכול סלט מלא כל טוב לארוחת בוקר, ובאמת להנות ממנו. לא צריך יותר מזה כדי להיות ממש מבסוטה. ממש.