עכשיו זה הזמן שלי

אז יש תמיד מעלות ומורדות. גם בהרגשה הפיזית, וגם במצברוח. זה ברור. אחרי הפוסט האחרון שבו הייתי במצברוח נפלא, אתמול בבוקר הייתה לי נפילה. התחלתי את הפרק הבא של הטיפולים - ההקרנות. הייתי צריכה לנסוע לבית החולים לעשות סימולציה להקרנות. כל מיני דברים שעד לא מזמן לא ידעתי על קיומם.

ולא בא לי. ומפחיד מחדש, משהו שאני לא מכירה, ולא מתה לעשות בכלל.

ולא התחשק לי, וממש התדכדכתי. ככה כותבים את זה? או שה"ת" נבלעת שם ב"ד" ויש דגש חזק. 

בכל מקרה, יש לי דגש חזק לכתוב כאן.

קמתי מצוברחת בלי חשק ללכת שוב לטיפול כלשהו בכלל, וקראתי את התגובות שלכם. ועודדתם, וחיזקתם. ואמרתם לי כל מיני דברים מופלאים שמתארים מישהי שיש לה כח רצון, וסבלנות, ודחפתם אותי להיות כזו. והתלבשתי, וקיטרתי, ונסענו, וקיטרתי, אבל ידעתי שאני משתלבת שוב במסלול, וברגע שאתחיל אכן אמשיך כמו שאתם אומרים.

והיינו בבית החולים, ועשו לי סימולציה, וסימנו עלי ארבעה קעקועים בגודל של ראש סיכה לצורך הכיוון בהקרנות (מילא אם זה היה פרפר על הכתף...) ולא היה נורא בכלל. 

אחרי הצהרים הייתי עם חברה בפארק, והלכנו ופטפטנו וישבנו בבית הקפה והיה נהדר. וגם קרררר. והכל השתפר פלאים.

אז דעו לכם, שלכתוב כאן, מחזק אותי, והתגובות שלכם - אין כמוהן, ולהיפגש עם חברות ובני משפחה, או לדבר או להסתמס, מה זה מוסיף לי אנרגיה, כוח, ביטחון.

אז תודה לכולכם! אתם נהדרים.