אז מסתבר, שקשה לי לכתוב לפי הזמנה. ואני כבר מתייסרת ומתחבטת עם השרביט הזה כמה וכמה ימים...מצד אחד, אני טיפוס מרצה מאוד. הטילו עלי משימה, סומכים עלי, שאכתוב, שאעביר את השרביט הלאה. ואני, דווקא כאן, בפעם הראשונה בחיי לא אסיים משהו שהתחלתי????!
מצד שני, אולי הגיע הזמן שפעם אחת אחליט שאני לא מוכרחה לעשות מה שמבקשים ממני. לא בא לי. לא מתאים לי. וטליק הבטיח שהוא יסלח לי.
אז מה לעשות, לכל הרוחות?
כולכם סיפרתם דברים כל כך מיוחדים, על הפעם הראשונה. התרגשתי לקרוא כל אחד ואחת מכם. ומה אני אספר כאן? כל כך הרבה דברים חולפים עלי וחלפו עלי, ועל כל כך הרבה מהם כבר סיפרתי. עדה ק. הציעה שאכתוב על דברים שחלפו במהלך השנים האחרונות. אבל כבר כתבתי לכם כאן על הטריאתלון, ועל הפעם הראשונה שרכבתי על אופניים, ועל הפעם הראשונה ששחיתי בים לעומק, והכנסתי את הראש, כתבתי על הפעם הראשונה שעברתי את מחסום מאה המטר בריצה, ואת מחסום הקילומטר, והגעתי לחמישה קילומטר...
כתבתי על מלכת המדבר, והאומגה, והג'יפים, כתבתי על הפעם הראשונה שהתחלתי ללטף בעלי חיים.
כתבתי על הפעם הראשונה, ואני מקווה שהאחרונה בחיי שבה נודע לי שאני אחת מתשע, ועל הפעם הראשונה של הכימותרפיה. עוד לא כתבתי על ההקרנה הראשונה, והשניה, שקיבלתי אתמול והיום. אבל לא בא לי...
ובאמת מה שבא לי, זה לא לכתוב על פעמים ראשונות כאלו, אלא להתפלסף טיפה כאן. כי ההסתכלות שלי היום על הדברים שאני חווה היא טיפה שונה ממה שהייתה לפני תקופת המחלה.
איכשהו, אני רוצה לשתף אתכם, שכל יום, כל פעם, כל חוויה שאני חווה, נראית לי כראשונה. קצות העצבים שלי חשופים יותר. הלב שלי פתוח יותר. העינים שלי חודרות יותר. פנימה לקולות הפנימיים שלי, וגם החוצה, לחוש ולהבין את הסובבים אותי.
כל דבר מרגש אותי יותר מאשר בעבר. מין תחושה של התחדשות, של דף נקי, משהו חדש נכתב בו יום יום.
היום הייתי בהקרנות. והנה, שוב, תחושה של התרגשות של פעם ראשונה, לא של הטיפול, אלא של ההתחשבות, של היחס הניפלא. של המחשבה של העוסקים במלאכה איך להקל ואיך לעזור, איך להפחית חרדות. אני שוכבת על גבי על גבי המיטה/דרגש בתוך חדר הייטקי. המכונה של ההקרנות כוונה אלי באמצעות קרן לייזר שסורקת את סימני הקעקוע שסומנו עלי. המפעילים של המכונה עוזרים לי בעדינות ובסבלנות להתמקם על המיטה. הם מסדרים לי הגבהה לראש, ככה, בעורף, שיהיה לי נוח ככל האפשר.
הם מכוונים אותי. הדלת הכבדה נעה על המסילה ונסגרת אוטומטית. אני לבדי בחדר, בתוך המכונה, מקבל הנחיות מהטכנאים - לנשום עמוק, להחזיק את הנשימה, עוד קצת, לנשום רגיל. ושוב. ושוב.
לא נוח לשכב ככה. קשה להחזיק את האוויר בריאות. זה עושה סחרחורת. היפר וונטילציה כזו, כמו בעת ניפוח בלונים ליומולדת.
אי אפשר אפילו לעשות דמיון מודרך, אני חייבת להתרכז בהוראות. יש חשיבות רבה לנשימה. כשאני ממלאה את הריאות אני מזיזה את האיברים הפנימיים כך שהם יפגעו פחות מהקרינה. האחריות היא עלי.
והנה, הדבר שמרגש אותי כל כך, כל פעם מחדש, ההתחשבות הזו. אני מביטה כלפי מעלה. מעלי תקרה עם פאנלים של זכוכית. מוארת. תמונות תמונות של שמים כחולים, של ענפים יפים, צמרות עצים. לבל אפחד, לבל אחוש בודדה. אני בנוף מנחם. מישהו חשב עלי.
והנה, כל יום, כמו בפעם הראשונה, מישהו, משהו, מנסה להקל, להושיט לי יד. אינספור ידיים, ג'סטות מחבקות. כל יום, כמו בפעם ראשונה, אני מרגישה את ההתרגשות של להיות מחובקת, שמישהו דואג לי ולשלומי.
וכך גם בכל כך הרבה דברים אחרים. כשמתבוננים בשקט, מבינים שאני היום אינני מי שהייתי לפני שנה. גם לא לפני חודש. ואני היום לא אהיה דומה לזו של מחר. והעולם משתנה סביבי, ואני משתנה בתוכו. כל תחושה יש בה חידוש. כל תחושה יש בה התרעננות. תקווה. לבלוב מחודש. כל דבר הוא הפעם הראשונה שלי.
לא נותר לי למי להעביר את השרביט אני חושבת. אז בפעם הראשונה בחיי, כנראה לא אמלא הוראות. לא באופן מלא בכל אופן. כתבתי. אבל אני לא מעבירה את השרביט. תסלחו לי. אני פתאום נעשית, בפעם הראשונה מרדנית כזו.
ועכשיו אני הולכת לנסות להרדם. פעם ראשונה. להלילה. מקווה שאצליח, והפעם הראשונה תהיה הלילה גם הפעם האחרונה. לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
