עכשיו זה הזמן שלי

שוב.

כנראה שאני קצת מקרטעת. כל פעם מכריזה שאני כאן, שחזרתי, ונעלמת.

באופן כללי אני קצת מקרטעת. לא יודעת מה קורה איתי. לאן פני מועדות. בשורוק. ב"מ". מקווה שלא מועדות. בחולם. ב"מ".

עשיתי את בחינת הגמר של התואר. שלושים ומשהו מאמרים של הרבה מאוד עמודים, עברית אנגלית. חזרתי לאהבות ותשוקות ישנות. נזכרתי מה כל כך הלהיב אותי בשנים שלמדתי. שלא עסקתי ברופאים ובטיפולים...הכתיבה היתה מעניינת בשבילי. מאתגרת. יצירתית. אהבתי לכתוב את הבחינה. נהניתי ממש. מקווה שגם הבוחנים יאהבו אותה.

במוצאי שבת שעברה, רגע לפני שיצאנו לחגוג ביוזמת הילדים שלי את סיום השנה המחורבנת של המחלה והטיפולים, ארזתי במסמך PDF את התשובות לבחינה, ועשיתי SEND. שלחתי. הגשתי. השתחררתי.

יצאנו לחגוג.

בינתיים הודיעו לי מהאוניברסיטה שעקב הפסקת הלימודים שעשיתי בכלל לא יכולים בינתיים לבדוק את הבחינה. כבר שבוע בבירוקרטיה לחידוש הלימודים. אני לא ממש דואגת, אבל רוצה שכבר יסתדר. ושיבדקו. וזהו.

כל השבוע אני בבלגן. מה עושים עכשיו. ובכלל מה רוצים לעשות. מה אני רוצה לעשות. מה אני. מי אני. לא יודעת.

בבוקר היום יצאתי סוף סוף לפארק. והלכתי. שניים וחצי קילומטר. זו התחלה טובה. מקווה להמשיך. אשמח לדפיקה בדלת עם פרצוף מחייך ושאלה - את רוצה לצאת לצעוד איתי עכשיו? אולי זה יזיז אותי מהספה.