עכשיו זה הזמן שלי

אחרי הפוסט הקודם שלי על קנית בגדים, קיבלתי תגובות מקימן וקנקן התה, שלא מבינים איך נהנים מקנית בגדים, והם היו, לטענתם מעדיפים להיות במשתלה ולא בחנות בגדים.

אז ככה.

שני המקומות שאני אוהבת הכי לקנות בהם משהו, הם משתלה וחנות ספרים. שומר נפשו וכיסו ירחיק אותי משני המקומות הללו. כשאני הולכת עם בני הצעיר בקניון, ומתקרבים לחנות ספרים, הוא פתאום משחיל את עצמו לצידי בצד של חנות הספרים כדי שלא אקבל סטיה כלשהי ובטעות אכנס אליה...

אין דבר שמשמח אותי יותר מקנית ספרים, או צמחים למינהם.

חנויות בגדים מעניינות אותי רק ב"ווינדואו שופינג". אני מוכנה לשטוף את העיניים בחלונות הראווה. אבל שנים, שנים רבות שנאתי ממש ללכת לקנות בגדים. אפילו כתבתי כאן לפחות פעם אחת על חוויות לא נעימות מקנייה שכזו. מי שאיננה מידה XS צעירה ובגובה של מטר שבעים וחמישה לפחות לא נהנית לקנות בגדים. זו חוויה שבדרך כלל קשורה למפח נפש, להשפלה אפילו, להחלטות על דיאטה, ועל תיסכול מתמשך.

חוצמזה, בקניונים הבגדים הם כל כך סתמיים, ומאותו זן, ולא נותנים תחושה של כייף, יצירתיות, או שוני בין אישה לרעותה. ואם את במקרה במידה גדולה, רחמנא ליצלן, נגיד 42 או משהו מגושם שכזה, הרי היצע הבגדים שיש לך הוא בשחור, אפור או כחול כהה. לא תודה. 

אבל הפעם, התפננתי. סוף סוף אני יכולה לקנות שוב בגדים, אחרי השנה הזו. אני מרגישה יותר טוב. אני במידה יותר טובה. אני חוגגת. ועל זה היה הפוסט. סוף סוף הצלחתי להיכנס לחנות בגדים, והכל התאים לי. ונראיתי מבסוטה. על זה היה הפוסט.

איזו חגיגה. על זה היה הפוסט.