עכשיו זה הזמן שלי

הרצליה. כיכר אחרי כיכר. פתאום יש דשא סינתטי. יש פסלי פרחים גדולים. אישה אחת עומדת ליד פסל הפרחים, על הדשא הסינתטי ומחייכת. למצלמה. חברתה מצלמת. נוף עירוני. נוף עקר. נוף מנוכר. 

אשתו השניה של סבא שלי, פנינה, שמה פרחי פלסטיק בוואזה. כעסתי אז על התחליף. לא אהבתי את המחליפה.

הרשת מלאה מתכונים של המבורגרים טבעוניים. שניצלים טבעוניים. שונאת את התחליף. מוכנה לקרוא לזה בכל שם אחר. זה טעים. הזיוף, הזיוף הזה מרגיז אותי.