עכשיו זה הזמן שלי

אפילו הסלט הרענן, הטעים, ומלא הבצל שחיסלתי כרגע כארוחת בוקר, לא מצליח להעביר לי את הטעם. 

כשאני עושה ופועלת, כשאני מצליחה במה שאני מתכננת, במה שאני פועלת, יוצרת, תחושה נפלאה של מימוש והגשמה נוצרת אצלי. אבל אם אני טורחת ועובדת וחושבת ומתכננת, ובסוף משהו לא מצליח כמו שאני רוצה, אני חווה נפילה. טעם של חמצמצות. של החמצה. טעם מריר, של אכזבה, של דכדוך. נפילה.

בסיטואציות כאלו אני מרגישה שאני צריכה למצוא טעם. לחפש טעם. להבין. לחשוב במה להשקיע את משאבי, את יכולותי. שהעשייה תרומם את רוחי, תמתק לי. החמצמצות, המרירות, לא טובות לי.

ברגעים שכאלו, אפשר לטעום גם מליחות עדינה. לא. לא מלווה בהתייפחויות. סתם מליחות. קצת. אכזבה. 

וזה יכול להיות מאינספור דברים קטנים. לא משמעותיים. אם כי, מה באמת משמעותי?

אז אחרי כל הטעמים הללו, צריך להיות פלפל של ממש, ובחריפות אמיתית, לאחוז בציצת ראשי ולחפש טעמים נוספים.

כנראה שפשוט אלך לי לבשל משהו...

אני מתנערת, מתעוררת. נרדמתי בשתיים וחצי. ארבע שעות. ארבע שעות. ארבע קושיות.

איזה יום היום? איפה אני לכל הרוחות? מה הצלצול הזה? מה אני אמורה לעשות היום?

קמה בשקט. כבר לא יכולה להמשיך לישון. אף אחד אחר לא התעורר מהשעון. רק אני. הציפרים כבר מצייצות בעוז. מגוון עצום של שיחת בוקר נלהבת. איך ישנת, איך עבר הלילה, עושה רושם שמזג האוויר יהיה נפלא היום. ציוץ עליז.

מכינה כוס קפה לי, ועוד שתיים שאני מניחה על השיש, רק תערובת הקפה והסוכרזית. אחר כך אוסיף מיים חמים. חלב. בינתיים מכינה.

חותכת ירקות, מחלקת לשקיות, מכינה סנדביצ'ים, טוב, מוסיפה גם תפוחים. שיהיה. טעים. למה לא. זה אפילו בריא, דיאטתי.

חותכת אינסוף פלפלים. מרתיחה מים. תיכף אשלוק אותם, ואז אחמיץ. בינתיים שמה על הכיריים מחבת שרוף ודפוק, עליו חצילים. קולה. בסיר שלישי שמה את התרד. רחצתי טוב טוב.

יושבת לשתות את הקפה. שומעת קולות. הבית מתעורר. תיכף אסיים הכל, ואצא לצעוד.

הורדתי לפני כמה זמן אפליקציה שסופרת לי צעדים. הרבה ימים - בעודי יושבת על הספה ורוקמת, אני מגיעה לשיא של 350 צעדים ביום. ברררר.

עכשיו זה מדרבן אותי. ואני משתדלת להגיע לעשרת אלפים הצעדים המומלצים ליום. אז...אני מצליחה לעבור יפה את החמשת אלפים, להגיע לעיתים לשמונת אלפים, והגעתי גם לשניים עשר אלף צעדים ביום!!!! לאט, בדשדוש לעיתים, אבל מתקדמת. אני שמחה על כך מאוד. הלוואי שאתמיד ואמשיך.

החלטתי שהשנה - מקווה שאעמוד בזה - אני שמה בראש סדר העדיפויות שלי פעילויות של החלמה פיזית. שיקום. חיזוק. אימון. ייצוב. גמישות. מהירות. זריזות. מי יודע מה. אם לא אטפל כראוי בכלי, הגוף, שום דבר אחר לא אצליח לעשות. החלומות, התקוות, השאיפות שלי, כולם מושתתים על יכולת פיזית לבצע דברים. חייבת, חייבת להתחזק, לתחזק את הגוף, לנסות לחזור לעצמי. מנסה. מקווה שאתמיד. מקווה שאתמיד. מקווה שאתמיד.

ומיד לאחר שסיימתי לכתוב, הגיע אלי, שוב, השיר הנפלא של גיורא פישר. והוא כל כך מתאים לי לכאן. הוספתי, ברשותו.