עכשיו זה הזמן שלי

אז...ככה נראה הטיפול שלי היום. 

יצאנו לדרכנו, אחרי שממש חשתי שהרושם שעולה מהפוסטים שלי שהכל קליל ונחמד, אבל בעצם נמאס לי, ולא קל,  ולא בא לי...אבל שוב, הדרך השתלטה עלי, ושוב, השקדיות והפרחים, הסגריריות והעצים, שיפרו לי את מצב הרוח לבלי הכר.

אבל...לא הסכימו לתת לי טיפול היום. ידעתי שיש ספק אם אוכל לקבל אותו היום, וחששתי שהנסיעה הארוכה תהיה לשווא. אבל מראש החלטנו ביננו שלא משנה מה, הכל יהיה לטובה, ומקסימום, מקסימום נעשה יום כייף.

אז הבשורות הלא מוצלחות הן, שלא עשו לי היום טיפול בגלל שתופעות הלוואי שיש לי (תחושה של נימול, קיפאון, רדימות של האצבעות בידיים וברגלים, מה שקרוי נוירופתיה) עלולות להיות בלתי הפיכות אם הן קשות במיוחד. ואצלי...הן מתגברות והולכות, והרופאה החליטה לתת לי מנוחה של שבוע ולבחון החלפת החומר בחומר אחר כדי שהתגובות לא תישארנה איתי לתמיד. בשורה שניה לא מלהיבה, היא שהטיפול עם החומר החדש...צריך להימשך כנראה לעוד כמה טיפולים, ושוב, הטיפול הבא לא יהיה כפי שקיוויתי האחרון. זו סידרה בלתי מתכנסת של טיפולים, כל פעם כשאני חושבת שהגעתי לקו הסיום - אופס, נוספים טיפולים חדשים...

בקיצור, יצאנו מבית החולים, והלכנו לעשות פיקניק קצר עם הסנדביצ'ים שהבאנו מהבית במחוזות ילדותנו, ביער ירושלים.

היער אומלל למדי, המון עצים קרסו, ענפיהם נקרעו, מוטלים על הקרקע, עדיין לא פונו אחרי הסופה הגדולה. פשוט כואב הלב לראות.

אבל, היער הזכיר לנו את ילדותנו, גם אני וגם בעלי גרנו באותו איזור בירושלים (בית הכרם/יפה נוף) ובעצם זכרונותינו, גם הלא משותפים הם מאותם מחוזות ילדות משותפת. זה נורא כייף, שהכל ידוע לנו גם מהשנים שלא היינו ביחד. המכולת, חנות הממתקים, הגלנטריה, כל כך הרבה זכרונות העלינו היום ביחד!

לאחר שמילאנו את בטננו, ושטפנו את עינינו בגן אוסטרליה שבפאתי היער, ונזכרנו בשעשועי ילדותינו, המשכנו ל - שוק מחנה יהודה. 

אני רציתי איוורור, טבע, או דוכנים עמוסי פרי וירק, שמחה, קולות של מוכרים ואינספור קונים, איזה שפע של שמחה!

השוק מקסים והתוצרת משמחת לבב אנוש.

טיילנו לנו בין הדוכנים, וכנראה נראינו זרים למדי, לא קשורים, תיירים...אחד  המוכרים פנה אלינו והציע לנו לטעום משהו, ואמר, בואו, אינטיליגנטים, תטעמו....

ואז, החלטתי, ש....בא לי, וזהו. ואני הולכת לאכול היום חומוס, ופלאפל, מהם נמנעתי כבר שבעה חודשים (!) מאז ראשית המחלה, מפחד של נקיון, של קוליפורמים, של היגיינה, מה אני יודעת מה כבר יידבק לי כשהמערכת החיסונית שלי על הקרשים. ואני כל כך כל כך אוהבת חומוס ופלאפל. טעמי החופש. והחלטתי, שדי, היום אני אוכלת. בשוק. וישבנו. ואכלנו. והיה כייף. ונהניתי. וחפשתי. ונפשתי. נתתי לעצמי דרור. מקווה שהיה שם נקי, ותקין, ושלא נדבקתי במשהו...

וקנינו ארטישוקים, ותרד בר, ו"לדר", משמישים מיובשים מושטחים לשטיח. והיה כייף. 

אז...זה היה הטיפול של היום. נדמה לי שהצלחנו למצות מהיום הזה כמה טיפות של נחת. והטיפול הבא - ביום ד הבא. מקווה שיהיה. תחזיקו לי אצבעות.

http://www.youtube.com/watch?v=51Dn9vbe6GU

אבל...ביום ד שעבר, אחרי שדחיתי ודחיתי את הקץ

יצאנו לטיפול. הפעם הכנו לנו סדנביצ'ים, לקחנו פנטה - שעושה לי טוב ומזכירה לי את הכתום של מלכת המדבר - ויצאנו לדרך.

הדרך היתה מקסימה, יום אביבי ויפה...עד שהגענו לפקק נורא ואיום. בעלי החליט שניסע בכביש צדדי עוקף.

איזו חוויה! איזו דרך נהדרת! כלניות, שקדיות, רקפות, עצים, הרים עמקים, נופים משובבי לב עד מאוד. כייף של טיול ביום אביב נעים.

בליבי המתרונן החלה להתנגן המנגינה המופלאה והשיר המופלא - שיר אביב

מילים: היינריך היינה
תרגום/נוסח עברי: לאה גולדברג
לחן: פליקס מנדלסון

http://www.youtube.com/watch?v=l3yhXvehtl8

שמחה, משוחררת ומלאת תחושת יופי הגעתי לבית החולים.

שם היה תור ענקי של מטופלים, מעבר לקיבולת של אולם הקבלה, וחלקם אפילו נאלצו לעמוד משום שלא היו מקומות ישיבה.

נגשתי לחלון הפקידות, נתתי את מספר הזהות שלי, והן אמרו לי...החומרים שלך לטיפול כבר הגיעו...את יכולה להיכנס מיד!

מסתבר, שמשום שעשיתי בדיקות דם יום קודם, ופקססתי להן את התוצאות על מנת שאדע אם אוכל לקבל טיפול ולא לנסוע לחינם - הכל סודר מראש!

נכנסתי לטיפול, החדר עוד היה פנוי ובחרתי מקום ישיבה מול החלון (:

החדר התמלא לאיטו, התחלתי לקבל את הטיפול, ופתאום הגיעה אישה נחמדה אשר עושה עבודות יד עם החולות...התלבטתי לרגע, וזרמתי. יותר מאוחר אצלם את התוצאה היפה והעליזה של העבודה שעשיתי, ותוכלו לראות למה גם זה הוסיף לי למצב הרוח הטוב!

בשלוש כבר היינו חזרה בבית!!!

ובערב...בערב הייתי מוזמנת להקרנה של סרט שאני צריכה להרצות עליו בירושלים בתיאטרון ירושלים. נסענו לסינמטק בתל אביב, צפינו בסרט, ואפילו עוד ישבנו בפאב/מסעדה לחגוג את היום המוצלח.

נדמה לי שליום טיפול החוויות שלי היו נפלאות! לא כן?

(על הטיפול...המחטים...וכל השאר דילגתי. מה הם חשובים בכלל?)

יוצאת תיכף למסע לטיפול נוסף. אין לי חשק.

אתמול הייתי במרכז הרפואי הקודם, עם ארבעה עציצים, חיוך והכרת תודה על הטיפול והיחס שקיבלתי עד כה. האחיות שטיפלו בי, שמחו, התרגשו, וברכו אותי בהצלחה בהמשך, וחיזקו את ידי. זכותי לבחור, והכל בסדר. ככל שעלה דרג אלו שבאתי להודות להן, החמיצות ואי הפרגון עלו. אני שמחתי שעשיתי את המחווה בכל מקרה. מי שבוחר לפתוח את הלב בנדיבות, זכתה, ומי שבחרה להיות צודקת וכועסת, נעלבת ולא נחמדה, הפסידה.

התחלתי ללמוד בקבוצת לימוד עם תמיר הנזיר. בודהיזם. נזיר עם גלימה בורדו. נעים, מסקרן, ושונה מכל דבר אחר שקרוב לדברים שלמדתי עד כה. איזה כייף להפעיל את גלגלי המח, הרגש, המחשבה, וההתפלספות.

אני נפגשת עם חברה, כבר פעמיים עשיתי את זה, והיא נותנת לי לצייר מנדלה. זה מין ציור כזה, אעלה תמונה אחר כך. זה נותן שלווה, זה כייף לשבת ביחד, וזה יוצא יפה יפה יפה. גם שלי. כן, אני מצליחה לצייר יפה.

הרציתי ביום ב את ההרצאה שלי "מבדידות לידידות". בהתנדבות, לקבוצת מתנדבים מעמותת נמ"ג - ניוון מקולרי, אנשים שמתעוורים עם הגיל. שמחתי שהבאתי קצת אור.

מחר, יום אחרי הטיפול...אני מרצה לקבוצת נשים (נרשמו כמאה נשים) בראשון, על גיל המעבר/גיל אמצע החיים. מקווה שיהיה לי כח ואנרגיה חיובית אחרי היום...

בקיצור, המון פעילויות טובות, משולבות בשגרת הטיפולים. אמשיך בקרוב לכתוב קצת יותר מעדכון, אבל הגיע הזמן שאתלבש ונצא לדרך. אני קצת דוחה את הקץ...