עכשיו זה הזמן שלי

אני יושבת לבדי, או בקהל, הלאפטופ על הברכיים, כן, אני יודעת שזה לא בריא, ואני מרוכזת במסך שלפני. קוראת, כותבת, צוחקת, דומעת, מתרגשת, מחייכת. אף אחד לא יודע, שאני כרגע, בזה הרגע, מנותקת מהעולם, ויושבת בחדר הוירטואלי שלי.

זה המקום הבטוח שלי. אף אחד לא מתערב לי כאן באמצע, מותר לי לכתוב מה שאני בוחרת. בכל שעה, בכל מקום, החדר שלי פתוח בפני. אני יכולה להיכנס בסערה בצער ובדמע, אני יכולה להיכנס בתשוקה בהתלהבות, בשמחה, בשלווה, בנחת. לבושה ומאופרת או זרוקה ומבולגנת. החדר שלי מקבל אותי כפי שאני. 

ותמיד יהיו בו חברים, שיאהבו אותי, שיתמכו בי, שיגיבו לדברי. לא יתפרצו מיד לתוך המשפט שלי. לא יפריעו. יקראו, בזמנם הם, בחדרם שלהם, ויגיבו. ויכתבו לי. 

וזהו מקום היצירה הסודי שלי. המגרה שלי. רק שכולם יכולים לחלוק איתי את נסיונותי בכתיבה. בכתיבת יומן רשת, בכתיבת דעות פוליטיות (קצת) ובכתיבת שירה.

וזהו חדר קסמים, שמאחורי לינק חבוי יש מעבר סודי לכל כך הרבה חדרים סודיים של חברים וחברות, שמאפשרים לי להיכנס לחייהם. מתי שאני רוצה. לקרוא, לשוחח, להגיב, לשמוח בשמחתם ולתמוך בשעת צערם. והדלת נפתחת בפני והנה אני בחייהם. ככה סתם.

אל תסגרו לנו את הקהילה שלנו. אל תסגרו את הדלתות החבויות לנפשם של אנשים, כל אחד לעצמו, וכולנו בינינו, בין זה לזה, קשרים של חיים, של שנים. אל תסגרו את ישראבלוג. זה החדר הוירטואלי שלנו, זה הבית שלנו.

אז פורים היה, ועבר.

כבר כמה שנים שאני אפילו לא קונה חומרי גלם לעשיית אוזני המן.

סבתא שלי הייתה עושה אוזני המן, עם מילוי חלומי, של שזיפים שחורים, מיובשים, צימוקים, וקליפת לימון. מדי שנה היא הייתה שולחת לנכדים בכל הארץ קופסאות נעלים ארוזות היטב, ובפנים הממתק הפורימי האולטימטיבי.

מאוחר יותר, לאחר שהלכה לעולמה, היינו יושבים אמא אבא ואני, הצעירה במשפחה, ועושים אוזני המן בבית שלנו. מוציאים את הגרעינים מהשזיפים המיובשים, טוחנים את כל הכבודה, שוטחים בצק ועושים צורות של עיגולים עיגולים בכוס, וממלאים. הריח, הריח והטעם באפי.

כשהייתי צעירה יותר, הייתי עושה עם ילדי אוזני המן. עם השנים הייתי קונה את החומרים, ולאחר החג היינו מחסלים אותם כפי שהם...צימוקים לחוד, שזיפים לחוד...ובשנים האחרונות הפסקתי לקנות....והשנה, אפילו לא התחשק לי...

כשהייתי ילדה/נערה הייתי מתחפשת בכל פורים. לא תחפושת אחת. המון תחפושות. לא תחפושת קנויה, או תפורה. אלא מכל הבא ליד. הייתי אוספת כל מה שהיה בבית, ושמה על עצמי. מפלרטטת עם המראה, מוסיפה קצת, גורעת קצת, מורחת צבע פה וצבע שם, עוטה הבעה משונה, ויוצא לבמה, לרחוב. כל כך אהבתי את זה. 

כשהתבגרתי קצת, נהגתי להתלבש בחיי היום יום בדרכים לא לגמרי מקובלות - עם כובעים, עניבות, צעיפים, איפור. איכשהו, הפסקתי, לאטי, והפכתי להיות יותר מרובעת וקונבנציונאלית. התאמתי את עצמי לסביבה, לסטטוס, לבעלי שהעדיף אותי עם בגדים מחויטים ועדינים...

האש בוערת בי, ואני בהחלט מתכוונת לשנות. להתלבש שוב אחרת, ססגוני יותר (שמתם לב שבחנויות למידות גדולות מוכרים רק אוהלים שחורים, למשל?) אז מראשית הטבעונות, ועד היום - כולל כמה קילו נוספים בגלל הטיפולים המגעילים - ירדתי 20 קילו. כמובן בעזרת הטריאתלון והכל. אז...כשארגיש יותר טוב, אוריד את התחפושת המהוגנת, ואחזור לתלבושות המשונות הססגוניות, בעלות האופי שאני אוהבת. איפה אמצא אותן? אלוהים גדול.

ביום החג של פורים, בארבע אחרי הצהרים, צלצלה אמא שלי המדהימה והנהדרת. היום יש לה מסיבת פורים, ולא, היא לא תתחפש, אין לה כלום בבית, ולא, היא לא יודעת מה לשים על עצמה.

שמעתי שקצת בא, לה, קצת מתחשק לה, בגיל 92 להתפנן...שאלתי אותה אם יש לה מכנסיים שחורים, יש! ז'קט שחור? יש! חולצה לבנה? יש! כובע שחור או דומה? לא....אבל לכל החברות הדתיות שחיות בדיור המוגן איתה יש מלאי כובעים מוצלחים. 

הצעתי לה לשאול כובע, לשים לעצמה שפם (לצייר או להדביק) לקחת את מקל ההליכה שלפעמים כשהיא לא בטוחה בעצמה היא נעזרת בו, לסובב אותו בהיתוליות, ולהכריז - אני צארלי צ'פלין!

והיא, בלי להתבלבל, הלכה לחברה אחת ולקחה כובע, לחברה אחרת ולקחה שפם, והתחפשה, ונהנתה, ואפילו רקדה. איזו אמא דגולה, רעננה, עליזה ומלאת חיים יש לי. איזה אושר יש לי!

והייתם צריכים לשמוע את הצחוק המחלחל בגרון שלה, כשהיא ספרה לי את החוויות של המסיבה!

מי שקורא כאן בקביעות, זוכר את עוגמת הנפש שלי על משוב לא מחמיא על ההרצאה שנתתי בנושא מכשפות, ואת הפער בין התגובות של אלו שנגשו אלי מהקהל לאחר ההרצאה לבין המשוב שקיבלתי ממארגני המקום.

לפני יומיים היה ההמשך של הסאגה - מועד ההרצאה בנושא הנזירות.

כל כך קיצצו לי את הכנפיים שם, וכל כך לא רציתי להכין את ההרצאה. הכל היה ידוע ונלמד כבר מראש, החומרים נאספו, הידע היה קיים, אבל...להתיישב ולהכין מצגת מעניינת, סוחפת, ובעלת מסר - אוי, לזה לא היה לי כח. ההרצאה הייתה ביום ג' - וביום ב' עד חצות עוד שיפצרתי והוספתי, וביום ג' בשש בבוקר עוד שיניתי וגיביתי ותירגלתי...

ישנתי כשלוש שעות במהלך הלילה, לא מפחד ההרצאה, אלא כי ככה אני מצליחה לצערי לישון בתקופה האחרונה. שילוב מזופת של תחושות גוף לא נעימות, עצבנות של הגוף, ככל הנראה דאגות ומחשבות מודחקות שמסרבות לצאת ולהתמודד נגדי בערות-ערנות (הן יודעות ששם אנצח ובגדול (:  ) ובשמונה ועשרים אספה אותי לכיוון האודיטוריום חברתי מהבלוגיה קורדליה.

האודיטוריום, לא היה מלא (אולם של 400 (!) איש) אבל אני מניחה שיותר ממחציתו הייתה מלאה, אולי אפילו קצת יותר. התקנתי את המחשב, קורדליה חייכה לי לעידוד, ו...ההרצאה החלה.

שעה וחמש דקות (אני התכוננתי לשעה ורבע, אבל ביקשו מראש שאתן להם לצאת לקפה ולעוגיות בעשר וחמש דקות...) של ספרינט, מהרגע שהאורות דולקים עלי, והמצגת מאחורי.

שעה וחמש דקות של ריכוז מירבי, לחשוב, לדבר, לסגנן, לפלרטט עם הקהל, לעניין, להיות בפוקוס כל הזמן. לא לגמגם, לדבר שוטף, רהוט, קולח. לא לשכוח פרטים חשובים, לא לשכוח קישורים, הסברים מאין ולאן הולכת ההרצאה, לא לשכוח...את המסרים שאני רוצה להעביר דרכה.

נזירות - מסוף ימי הביניים, העת החדשה המוקדמת. בין השנים 1450-1700. האם יכלו להתעלות אל מעבר לחומות המנזרים שבהם חיו, ולפרוץ בהתפתחות רוחנית (כתיבה, תיאטרון, מוסיקה ואומנות פלסטית), פוליטית (בהקמת מנזרים מעבר לים, בעולם החדש, או אפילו התרחבות באירופה) וחברתית (האם הצליחו לצאת מעבר לחומות ולפעול בקהילות בהן היו המנזרים)?

האם המנזר היה מקום מאפשר לנשים, שחיו בו ולא ניהלו אורח חיים של זוגיות ואמהות, ליצירה משמעותית, להתפתחות, או אולי היה סוג של בית כלא?

והמסר החתרני...בסופה של ההרצאה, האם המנזר של אז יכול לשמש מעין מטאפורה לעולם, על המסגרות הכולאות שבו, לנשים (טוב, טוב, לבני אדם בכלל) שדרך הפריזמה שלו נוכל לראות היכן אפשר להתעלות מעבר לחומות, החיצוניות, הפנימיות שכולאות אותנו, היכן אפשר לפרוש כנפיים, ולתת לעצמנו דרור?

למרות שהתעייפתי נורא, אני הרגשתי שהיה  טוב. היו אנשים שנגשו והחמיאו לי, ביקשתי שיכתבו לי משובים, וקיבלתי מקבץ משובים מחמם לב, וגם כמה הערות בונות, ובסך הכל הרגשתי שזה מה שזה. מי שאוהב את זה, אוהב, וזה כנראה לא יכול להתאים לכל אחד.

אבל התגברתי על הפחד, והאי נעימות, ועמדתי בזה. נדמה לי שבכבוד.