עכשיו זה הזמן שלי

אז יש תמיד מעלות ומורדות. גם בהרגשה הפיזית, וגם במצברוח. זה ברור. אחרי הפוסט האחרון שבו הייתי במצברוח נפלא, אתמול בבוקר הייתה לי נפילה. התחלתי את הפרק הבא של הטיפולים - ההקרנות. הייתי צריכה לנסוע לבית החולים לעשות סימולציה להקרנות. כל מיני דברים שעד לא מזמן לא ידעתי על קיומם.

ולא בא לי. ומפחיד מחדש, משהו שאני לא מכירה, ולא מתה לעשות בכלל.

ולא התחשק לי, וממש התדכדכתי. ככה כותבים את זה? או שה"ת" נבלעת שם ב"ד" ויש דגש חזק. 

בכל מקרה, יש לי דגש חזק לכתוב כאן.

קמתי מצוברחת בלי חשק ללכת שוב לטיפול כלשהו בכלל, וקראתי את התגובות שלכם. ועודדתם, וחיזקתם. ואמרתם לי כל מיני דברים מופלאים שמתארים מישהי שיש לה כח רצון, וסבלנות, ודחפתם אותי להיות כזו. והתלבשתי, וקיטרתי, ונסענו, וקיטרתי, אבל ידעתי שאני משתלבת שוב במסלול, וברגע שאתחיל אכן אמשיך כמו שאתם אומרים.

והיינו בבית החולים, ועשו לי סימולציה, וסימנו עלי ארבעה קעקועים בגודל של ראש סיכה לצורך הכיוון בהקרנות (מילא אם זה היה פרפר על הכתף...) ולא היה נורא בכלל. 

אחרי הצהרים הייתי עם חברה בפארק, והלכנו ופטפטנו וישבנו בבית הקפה והיה נהדר. וגם קרררר. והכל השתפר פלאים.

אז דעו לכם, שלכתוב כאן, מחזק אותי, והתגובות שלכם - אין כמוהן, ולהיפגש עם חברות ובני משפחה, או לדבר או להסתמס, מה זה מוסיף לי אנרגיה, כוח, ביטחון.

אז תודה לכולכם! אתם נהדרים.

והיינו - אני ובן זוגי - בפארק של הרצליה כבר שלוש פעמים מאז שקניתי את הנעליים. וברחובות סביב הבית הלכנו לאיטנו אני ועדה ק. פעם נוספת. והשרירים ברגליים רועדים לי, חבל על הזמן. לא יכול להיות ממש, שעד יולי רצתי, והייתי כל כך בכושר, הכושר הכי טוב שהיה לי מעודי.

אבל העונה נפלאה, והפארק של הרצליה מזמזם ורוחש, בציפורים, ברווזים אגמיות אנפות ומי יודע מה. אצלנו במשפחה קוראים לכל אלו "סוג של גע גע - ים". והברחשים המופלאים שמילאו את הפה והנחיריים, והיתושים שעקצו, והרוח שליטפה. והפריחה. אוי הפריחה. והריחות המשכרים של הצמחיה. והאגם שעדיין מלא ומבוצבץ, ביצה של ממש.

וכשברחנו מהברחשים לים, החול עף לנו לפה ולעיניים, והיה כל כך כייף. ובסך הכל, כל פעם הצלחנו לזחול/ללכת בערך 2.5 קילומטר. לאט. אבל מתישהו, מתישהו בקרוב, אני מקווה, אצליח יותר, ויותר מהר. איך אמר רבין, חזק, מהר ובאופן אלגנטי. האלגנטי כבר טופל באמצעות הנעליים. השאר...לאט לאט. 

ואתם לא מבינים כמה זה כייף כשהטעמים חוזרים לפה. בגלל הטיפולים איבדתי את חוש הטעם לזמן מסויים, וחלק מהטעמים לא הרגשתי בכלל. במיוחד חסר לי המלוח. המלוח שאני הכי אוהבת. הרגשתי בעצם רק את החמוץ. האוכל היה פשוט מגעיל. ועכשיו, הכל טעים..טעם החיים. ואם לא אזהר, אתחיל לעלות במשקל! בררר. לפחות את זה צריך לשמר, את זה שהורדתי עוד כמה קילו בזכות הטיפולים. אבל טעם החיים חוזר עם טעמים של מאכלים נהדרים, פירות של אביב (שסק!!!) של מאכלי חג (קניידאלך, מציות - מצה בריי ללא ביצים, אל דאגה). 

איזה אושר זה! לקום ולשתות מיץ תפוזים כתום כתום שבעלי סחט טרי טרי בשבילי, ולחזור אחרי צעידת הבוקר ולאכול סלט מלא כל טוב לארוחת בוקר, ובאמת להנות ממנו. לא צריך יותר מזה כדי להיות ממש מבסוטה. ממש.

אז הלכתי היום עם בן זוגי למרכז העיר. "העירה" כפי שירושלמים שכמונו קוראים לזה. גם כשאנחנו בהרצליה.

אני הייתי חמושה במשקפי שמש ובטלפון נייד, והוא - בכרטיס אשראי.

ו...

קנינו לי נעלי ספורט חדשות!

אדומות! למי שלא שם לב! וכיייף לי! תתחדשי רותי, תתחילי מחדש לעשות קצת ספורט, את שומעת? אפילו לא טריאתלון נשים. סתם צעידה, טוב, הליכה, טוב, הליכה-שפצירן, איטית. משו. כן?

שיהיה אביב נפלא רענן ומלבלב!

טוב. אז החלטתי. אם לא אשנה את דעתי. בינתיים החלטתי. הקרנות, ולא ניתוח. לשחרר, לדעת שממילא אני לא שולטת בכל. שאי אפשר להבין את הסטטיסטיקות המחורבנות (אופס...) הללו, ושצריך גם, טיפת מזל. ונקווה לטוב. ונעשה הדמיות כל חצי שנה. ותחזיקו אצבעות.

http://www.youtube.com/watch?v=h_Sj9o7DWJU

איזה שיר נהדר. תקשיבו. שוב חג שמח! אני הולכת לנוח, לא לצעוד, אולי אחר כך...