עכשיו זה הזמן שלי

אז...

הזמן עובר כל כך מהר. חלפה כמעט שנה מאז הגילוי המוקדם - מיולי שנה שעברה ועד יוני היום, ואני אסיים בשבוע הבא את ההקרנות. שנה. מה זו שנה לעומת הנצח?

מערב שבועות ועד יום שני הקרוב - בין הימים לשבועות - או להיפך, לא משנה איך תקראו את זה מכאן לשם או משם לכאן - אלו שני תאריכי ימי ההולדת שלי. ערב שבועות (ועל כן תיקרא רות) ו 9 ביוני.

אבא שלי לימד אותי היטב, שכיש סיבה למסיבה יש לאחוז בה חזק חזק ולנצל אותה עד תום. ובאמת, הוא היה חוגג שלושה ימי הולדת - תאריך עברי, תאריך לועזי ותאריך ניתוח הלב שעבר ומאז הרגיש שנולד מחדש.

וגם אני חגגתי עד השנה תמיד שני תאריכים - עברי ולועזי, ומהשנה, אחגוג גם את התאריך בו אסיים את כל הטיפולים כולם כיום הולדת שלישי. (חכו, יש לי קינוח נוסף מעבר להקרנות שעומד על הפרק ואינני יודעת מתי יסתיים, שעוד לא שיתפתי אותכם בו).

ובינתיים, עם כל כך הרבה חגיגות יומולדת, הרי פעמים בשנה מכפילות את החגיגות, והרי אני לא רק בת 55 אלא בת 110...אהמממ....

ואני חוגגת, וחוגגים לי, ומפנקים, ונותנים מתנות, ואני כמו ילדה קטנה - שלא כמניין שנותי - נהנית כל כך לשבת על הספה ושישירו לכבודי "אופס אופס טרללה גדלתי בשנה" ו"בידיים הך הך הך וברגליים טרח טרח טרח" ואני מקפידה למחוא כף ולרקוע הכי חזק ברגלים, ולהרגיש את הריגוש עולה במעלה עמוד השדרה, מחלחל לריאות ומרחיב אותן, מפעיל את הלב לדופקו המהיר ביותר, ומגיע עד לגרון לצחוק המתגלגל ולחיוך המתרחב.

אז אני ילדת יומולדת. ואני כל כך נהנית מזה. כל כך מאושרת.