עכשיו זה הזמן שלי

ממיינת, פולה, בוררת, זורקת, מתלבטת, מסדרת, מבלגנת.

כמו את העדשים השחורות

העדשים הכתומות

והאורז המלא

אתמול מצאתי חרקים קטנים בארון המזווה. כאלו שמגיעים עם חום היום, הלחות,  ונשארים כי טוב להם אצלי בין הקטניות לדגנים. ניקיתי וניקיתי. והיום, לקראת הארוחה בערב, אני פולה ובוררת, ממיינת ומנפה. זורקת ורוחצת. ממרקת ומקווה. שמשהו ייצא מבליל כל המרכיבים שיש בחיי. שעם הוצאת החרקים, יצאו תבשילים חדשים. אינני יודעת מה יצא, ואפילו אינני יודעת מה אני רוצה לעשות.

כל שאני יודעת הוא, שיש מרכיבים, יש תבלינים, ניתן להוסיף חומרים נוספים בהמשך, ושכל מה שעשיתי עד היום כבר מוצה. פרשת דרכים. נקיון, ברור, פליה, של רעיונות, תפקידים, חברים, עשייה. כשאגמור את הבחינה יהיה דף חדש להתחיל בו. ומה אצייר עליו? מה תהיה מנדלת ההמשך שלי?

תך ועוד תך אני רוקמת מנדלה. ידיים עסוקות, צבעים עזים, עוזרים להעביר את הלחץ המתח והצער.
ביום ה מיד לאחר הניתוח, בחדר ההתאוששות, עדיין רדומה בקומה שלישית, יש אזעקה. אז מה. אחרי שנה כזו, שום דבר כבר כנראה לא יקרה. 
קוראת מאמרים על נשים ומגדר. מבחן בעוד שבועיים. נראה הזוי. הכל נראה הזוי. 
ולמי יש סבלנות בכלל למשהו. חוץ ממנדלות. ורקמה. עבודה נשית. צחוק הגורל. זרע החיים. כך קוראים לתבנית. כמו תאים של עובר שהתפצלו. 
ביום חמישי עברתי ניתוח.

ככה זה בינתיים. באמצע. זרע החיים. בתוספת ספירלות. התעלות והמשכיות. צבעים שלי. עזים. נועזים. זה מה שעושה לי טוב עכשיו. רקמת נשים. בעורף.

חזרתי אחרי הצהרים הביתה. אני אחרי הניתוח. 24 שעות אשפוז, ונגמר. 200-300 גרם פחות...

אז בסוף הניתוח היה המצומצם והקל מבין האפשרויות - כריתת שחלות חצוצרות, בשיטת הלפרוסקופיה. זה אומר לא לפתוח את הבטן, האישפוז קצר יותר, ההחלמה מהירה יותר.

חזרתי למיטה שלי, למקלחת שלי, ולאוכל נהדר שיש בבית. חלקו הכנתי אני מראש, חלקו בעלי הכין, וחלקו חמותי הכינה. את הקינוח, התאנים, הביא בני משוק של מוצרים של תושבי הדרום.

איזו ארץ הזויה. מה היה קורה אם היתה אזעקה כשאני מורדמת על שולחן הניתוחים? לא הייתה. אבל הייתה כשהייתי בהתאוששות, והייתה כשהייתי כבר בחדר. לא נשמעתי להנחיות. אני ישנתי ולא הגעתי לשום מרחב מוגן. אבל היום בבית, כבר זכיתי לקום מהר, ולדדות כמיטב יכולתי למקלט...

אז אני בסדר. שרק יהיה שקט ושלום.