עכשיו זה הזמן שלי

תכלה שנה וקיללותיה, ותחל שנה וברכותיה. אמן.

כל החג המייל שלי לא פעל. הצטברו אינספור פוסטים שעוד לא קראתי. אקרא בקרוב ואגיב. 

אני...אני מרגישה את החגיגיות של השנה החדשה. הרבה מחשבות, התלבטויות, עשרת ימי תשובה. מי ייתן ותינתן לי תשובה להתחבטויותי. כמו המנדלה הלבנה שהעליתי בפוסט הקודם, אני מרגישה דף חלק. צחור. נקי. חדש. ואני מפחדת לשרטט עליו ולקלקל אותו. לא יודעת במה להתחיל, מה להמשיך, מה לא לעשות. 

בחג המשפחתי והטעים הזה עליתי שני קילו...הבוקר אכלתי סלט. ושתיתי מים. ועוד מים. מקווה להוריד אותם מהר מהר. ורקמתי. צבעוני, עשיר, שמח.

עדיין המנדלה בתהליכים, בקרוב אעלה לכאן את התוצאה. 

אין ספק שהלבן מול הצבעים העזים משדרים את הרגשות הסוערים שלי מול השקט של אחרי הסערה ולפני הבלגן שאולי עוד אעשה. מי יודע.

שנה טובה בריאה ושמחה לכולכם. 

והנה אני רוקמת מנדלה לבנה. לבן על לבן. טהור ונקי. שבת מלכה. אולי אוסיף פנינים, אולי אוסיף חרוזים לבנים, פאייטים. חוט קרם. אבל זה הכיוון. נקיון כזה. שלווה כזו.

שבת שלום...

אתם בוודאי כבר שמעתם בגרסה כזו או אחרת את הסיפור על האבנים הגדולות או הקטנות. העתקתי אותו כאן בשבילכם מהבלוג של יואב שי בדמרקר קפה. http://cafe.themarker.com/post/1261874/ הרשיתי לעצמי להביא את הסיפור כאן, כי כבר שמעתי אותו מספיק פעמים, ונדמה לי שזה לא המקור הראשוני שלו. ובכל זאת, אני משאירה כאן את הקרדיט לבלוג ההוא.

על אבנים גדולות ואבנים קטנות יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בצרפת (אחד המוסדות האקדמיים היוקרתיים ביותר באירופה כולה) לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל", בפני קבוצה של 13 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש ביום עיון שאורגן במיוחד עבורם. למרצה הוקצתה רק שעה אחת כדי "להעביר את החומר". בעומדו לפני חברי קבוצת האליטה המנהלית הזו, שהיו מוכנים לרשום כל מילה שתצא מפי המומחה המפורסם -   העביר המרצה הזקן את מבטו ביניהם, אחד אחד באיטיות, ולאחר מכן אמר "אנו עומדים לערוך ניסוי".מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו, הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות מעבר לתלמידיו ושאל: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו "אכן".המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "האמנם!"ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל.שוב הרים המרצה הזקן את מבטו אל הקהל ושאל: "האם מלא המיכל?" עתה התחילו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא!"   –   "נכון", ענה המרצה הזקן.חזר והתכופף והפעם הוציא מתחת ללשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל עד לשפתו. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם מלא המיכל?"הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא"."נכון", השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי היוקרה והעוצמה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן, ומילא בהם את המיכל עד לשפתו.המרצה הזקן הרים את מבטו לקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?"בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין המאזינים: "אנו לומדים שככל שהיומן שלנו נראה לנו גדוש בהתחייבויות, אם באמת מתאמצים, תמיד ניתן להוסיף עוד פגישות ועוד מטלות"."לא", השיב המרצה הזקן, "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס את כולם אחר-כך".דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.המרצה הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם! משפחתכם! ידידכם! הגשמת חלומותיכם! לעשות מה שאתם באמת אוהבים! להילחם למען מטרה נעלה! לקחת זמן לעצמכם! משהו אחר?""מה שחייבים לזכור הוא שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים ל"פספס" את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (חצץ, חול), יתמלאו החיים בדברים הקטנים ולא ישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים.משום כך, לעולם אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים הגדולות בחייכם? וכאשר תזהו אותן, תכניסו אותן ראשונות למיכל (החיים) שלכם. בתנועות ידידותיות בירך המרצה הזקן את מאזיניו ויצא באיטיות מן האולם.   

זה הסיפור. שמעתי אותו כאמור הרבה פעמים במקומות שונים. והנה, אני צריכה לחשוב מהם האבנים הגדולות של חיי. והאם בכלל צריך למלא את החיים דווקא באבנים גדולות. עם סיום מטלות גדולות של החיים, פתאום נשאר המון זמן, שניתן למלא אותו. בדברים גדולים, מטרות נשגבות. בהמון המון ריצות פגישות ועשיה של דברים קטנים.

ברקמה, של תך ועוד תך, קטנטנים זערוריים.

האם בכלל צריך את האבנים, בתוכו של המיכל. אולי אפשר להניח שיש אבנים שלא אוכל להשתמש בהן במיכל שלי, או שהן מחוצה לו, מחוץ לטווח ההשגה בחיים שלי, אולי אשיג אותם בגלגול אחר, או - בלי ניו אייג' שכזה - אולי אשיג אותם רק בדמיון, ביצירה.

אולי צריך לקחת חלק מהאבנים ולרסק אותן לחתיכות, אולי צריך להשתמש בהן כדי לרסק את המיכל, ולהרחיב את גבולות הדימיון. אולי פשוט צריך למצוא כמה חלוקי נחל ולצייר עליהם?

אולי גם את זה אלמד לעשות. זה מוצא חן בעיני. ואולי באמת לא מוכרחים להחליט על מטרות ענקיות ולמלא בהן את החיים, אלא פשוט לזרום עם הנחל, לדלג על החלוקים, להסתובב בחלוק בית בשלווה ובנחת, אולי בגלביה, ולא לחשוב שאני צריכה לעשות משהו, להשיג משהו, להציל את העולם?