השכל הישר.

השקעתי לא מעט מחשבה והחלטתי לפתוח בלוג אנונימי.

יש לי בלוג שבו אני מזדהה בשם, במראה ובמה שאני עוברת ביום- יום, אבל הבלוג הזה נפתח כדיי להתמודד פנים מול פנים עם הרגשות שלי, כדיי לפגוש סוף כל סוף את האני העצמי שלי שממנו אני בורחת כל הזמן, כדיי להביע את הדברים שעליהם אני לא מסוגלת לדבר, אולי עם הפסיכולוגית.

אני מודה שהתקופה הזו לא קלה ואני עוברת תהפוכות נפש בקצב שאני מחליפה גרביים. כבר אין מקום להביע מרוב עומס, אני מרגישה שאני נבלעת בתוך המערכת, בתוך השגרה.

וזה לא שחסר לי חברים, באמת שלא, והם מקסימים ומדהימים.. אבל לפעמים אני מרגישה כלכך לבד. אני יודעת שהרבה מאוד אנשים מרגישים ככה אבל אצלי זה אחרת, אני באמת מפחדת מהלבד הזה. תחשבו כמה לבד זה לבד.

בלי חברים שיתמכו בכם כשקשה, שיחזיקו לכם את היד כשאתם נשברים, בלי אמא להוציא עליה עצבים, בלי אבא שיגשר בניכם בסופו של דבר, בלי אחים או אחיות לדבר איתם.. לבד, במעבדת המחשבות.

אז לך תתמודד עם כל זה כשאתה בתיכון, עם הלימודים והבגריות והעומס המטורף הזה, ועם משפחה שדורשת מך נוכחות והצלחה בלימודים ובכלל, ועם החברים שמבקשים לשמור על קשר ושיקשיבו להם.. וכולם מטריפים אתך אבל אתה נשאר, כי אין ברירה אחרת.

מכירים את זה שאתם עומדים בסיטואציה ומנסים לשמר את הרגע, כדיי שאחר כך תוכלו לבוא הבייתה ולהיזכר שיש בשביל מה לקום בבוקר ולהמשיך בחיים? קורה לי כלכך הרבה בזמן האחרון.

לפעמים אני מסתובבת בבית ומרגישה שאני בעולם משלי. יש לי בית גדול, באמת, המון ספייס. זה מה שאני אוהבת בו. אפשר ללכת בתוכו ולהרגיש שאתה הולך לאיבוד. כמו בועה ענקית. וכשאתה לבד אתה יכול גם לצעוק ואף אחד לא ישמע. מנותק מהכל.

ואולי זה ישמע כמו טירוף, אבל אני מדברת לעצמי המון. וזה לא שמישהו שומע כי אני מדברת בלב, אבל אני שומעת בראש. דיאלוגים שלמים. 

אני מסוגלת להסתכל על יצור חי ולחשוב עליו שעות. לנתח אותו, לפרש אותו. למה הוא מדבר ככה? אולי כי הוא חסר ביטחון? ואולי חסר לו ביטחון כי יש לו אמא דומיננטית? אולי אמא שלו רק רוצה שהוא יגדל להיות ילד חזק עם המון ביטחון אבל בגלל שהיא צועקת עליו והם רבים כל הזמן היא בעצם עושה ההפך. הוא רק רוצה לפרוץ החוצה, אבל היא לא נותנת לו.

וככה במשך שעות.

ויש גם את ההרגשה המסריחה הזאת לפעמים כשאתה קם בבוקר לאותו יום שהיה אתמול.

הולך לבית ספר, חוזר הבייתה, קצת במחשב ובטלוויזיה, אולי מדבר עם איזה חבר או שניים ואז דקה לפני שאתה הולך לישון אתה נזכר שיש לך גם שיעורים או איזה מבחן מחר אז אתה קורא קצת את החומר והולך לישון בתקווה שהכל יעבור בשלום.

אבל בבית ספר אתה פוגש את כל האנשים המעיקים האלה שאין לך כוח לראות. את דניאל, ילדה שאני נורא שונאת, את יובל, האדם שאני אוהבת והאכיל אותי כלכך הרבה חרא, את החברים שלך שלפעמים הם מצחיקים אותך ולפעמים באמת אין לך כוח אליהם, את האנשים הסתמיים האלה שמסתובבים וצועקים ובא לך לירות בהם כי הם עושים כלכך הרבה רעש ובלאגן בראש. ואז אתה ניגש למבחן כלשהו והוא לא הולך כלכך טוב ואתה מקלל את עצמך בלב שלא למדת מספיק יום קודם מבטיח לעצמך שפעם הבאה תלמד ולא משנה מה.

ואחרי כל היום הזה אתה חוזר הביתה ואמא מגישה לך אוכל שממש לא בא לך לאכול אבל אתה אוכל כדי שלא תיפגע, ואז אתה עולה למחשב ומדבר עם החברים על היום שהיה היום למרות שהוא היה גרוע ולא ממש מתחשק לך לדבר עליו, אז אתה מקשיב. מקשיב לצרות ולבעיות, ולחוסר ביטחון שלהם שלפעמים משתקף כלכך ולמשחקי אגו האלה שהם לא מצליחים להתגבר עליהם. ואז אתה מוצא את עצמך מתנהג אותו דבר, כי ככה זה בחברה. אתה מתאים את עצמך לסביבה שלך ואתה מושפע מהאנשים שאתה אוהב. ואתה מתחיל לשחק איתם את המשחקי אגו ולדבר כמו מטומטם.

ככה זה, חיים. מסלול שלפעמים אתה מת שיגמר ולפעמים אתה ממתפלל שימשיך ולא יגמר לעולם.

אני באמת אדם מאוד אופטימי ומשתדלת לראות את הטוב שבדברים, גורמת לאנשים להרגיש טוב עצמם. אבל עם עצמי זה קצת פחות ככה. אם יש משהו שאני שונאת זה אנשים שלא אוהבים לחשוב, שלא אוהבים להתאמץ. אני אף פעם לא אתן לעצמי להיות שטחית או להפסיק להשקיע בלימודים או בחברים או במשפחה, דברים שבאמת חשובים לי.

מאוד חשוב לי לאתגר את עצמי, אני חושבת שבגלל זה הכנסתי את עצמי למסגרת כלכך אינטנסיבית כמו הכיתה שלי. זו כיתה של ילדים מאוד חכמים ורובם עם ממוצע 90 ומעלה. כשהייתי צריכה להחליט לאיזו כיתה אני הולכת בתיכון לא הייתי בטוחה שאני אעמוד בכזאת מסגרת, אבל רציתי לבחון את עצמי. אני כל הזמן עושה את זה. מעמידה את עצמי בכל מיני סיטואציות ומנסה לשרוד בהן. סוג של מאזוכיזם אם תשאלו אותי, אבל ככה אני בנויה. אופי קשה, מתוסבך. כל הזמן מנסה לרצות את עצמי ומרגישה שזה לא מספיק. סופר אגו מאוד מפותח יש לי, אין מה להגיד.

*הערת ביניים*

לכל בן אדם יש אגו, שאותו כולנו מכירים,

ead, שהוא היצר שלך, זה שגורם לך לפעול על פי תחושת הרגע,

וסופר אגו, שהוא כמו שוטר שמורה לך מה מותר ומה אסור לעשות, מה טוב לך ומה רע לך, כמה אתה צריך להשקיע בכל דבר, מזכיר לך את סדר העדיפויות שלך.

אז כן, אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי. לא כמו שאני ביקורתית כלפי אחרים.

לפעמים אני נורא מפחדת לקום בבוקר ולגלות שאני מישהו אחר, לאבד את כל הדברים שאני כבר יודעת. אינטיליגנציה ונסיון חיים זה דבר חשוב. כמה שאתם שונאים לטעות, תחשבו כמה הטעויות הללו תרמו לכם ועזרו לכם ללמוד על עצמכם.

אני יודעת שלמי שיקרא את מה שכתבתי לא יהיה הרבה מה להגיב, אבל לפעמים חשוב יותר שיקשיבו לך מאשר שיגיבו. שמישהו ישמע אותך. ואם לקחתם לעצמכם דקה לחשוב על הכל לפני שסגרתם את החלון, מבחינתי הרווחתי.

עד הפעם הבאה.